נערך בהתאם לפרק 19 בספרו של הנרי קצו (Henry Katzew) "ה-800 של דרום אפריקה" (עם תוספות)
שאלת הקמת המדינה היהודית, שעמדה על הפרק, והמערכה על כינונה, משכו תשומת לב רבה בקרב לא-יהודים במדינות שונות. על פי זיכרונם של המתנדבים מדרום אפריקה, בליל של מניעים ומאפיינים אישיים הניעו לא-יהודים אלה לעשות מעשה ולהתנדב לסייע במאבק לכינון המדינה הצעירה. לו הייתה קיימת מדיניות מתאימה ויכולת לקלוט, באופן אוטומטי, את כל אלה שרצו להתנדב, היו מתווספים, רק מדרום אפריקה, מאות רבות של מתנדבים נוסף לאלה שכן הגיעו. פיליפ צוקרמן (Philip Zuckerman) נזכר: "…היינו מאוד אוהדים כלפיהם, אבל חששנו שהאויב מנסה להחדיר 'גייס חמישי' לכוחותינו ונאלצנו להתייחס לנושא זה בזהירות מרבית. לא היה צל של ספק באשר למהימנות של מירב הפונים. הגיעו למשרדנו אוהדי הרעיון הציוני, חסידי התנ"ך והברית החדשה וכן כאלה שהיו הרפתקנים בנפשם. אמנם נתתי להם למלא מסמכים אבל הודעתי להם שסיכוייהם להתקבל קלושים. יחד עם זאת הבעתי את הערכתי העמוקה לרצונם לתמוך במאבק הלאומי היהודי. לעיתים, בנסיבות מיוחדות מאוד, אמרתי למתנדב ללא שום היסוס – התקבלת!"
הטייס קלוד דובל (Claude Duval) ו'בוטש' בואטגר ("Butch" Boettger) מפעיל נשק אווירי מיוהנסבורג, הותירו זיכרונות שלא יימחו.
השמיים והעננים היו מרחב המחייה של דובל. האיש ומטוסו כאילו הותכו לאחד. המרחב האווירי התאים עצמו למצב הרוח, לתעלוליו ולאומץ ליבו של טייס נהדר זה כפי שאם אוהבת מקבלת בסובלנות את תעלולי בנה. עד ליום בו נקבע גורלו.
היו כמה וכמה ספקולציות באשר לדובל. "הוא נהג ללכת על הקצה…", מספר סיריל כץ.
(Cyril Katz). "הוא שיחק עם חייו כאילו היו קוביות משחק". לאחר המלחמה, ביקר כץ את אשתו וילדו הקט של דובל. כנראה שדובל חש שקיצו קרב. קצת לפני מותו אמר לאליוט רוזנברג (Elliot Rosenberg)
: "כשאמות, אני רוצה שהחבר'ה יתאספו ביחד, ילכו לפאב הקרוב וירימו כוסית לכבודי".
דל ווב
דל ווב (Del Webb), מפעיל הרדיו של דובל, שהיה האדם הקרוב אליו ביותר, מנסה לתאר את האיש דובל, שהיה ידוע כשליט הרקיע, כמעופף, כציפור, היה נערץ על ידי רבים וניתן ללמוד זאת משפע הסיפורים עליו. ב-6 ביוני 1948, יצאו סיריל כץ, ווב ודובל לסיור אווירי בניסיון למצוא ספינה קטנה שהובילה ארצה משלוח של נשק ותחמושת. הייתה זו אחת המשימות המייגעות שבה הטייס, מצויד במידע מועט ביותר, צריך לאתר נקודה בים. דובל ביצע מה שידוע בעגה המקצועית כ'חיפוש מרובע'. טכניקה הלוקחת בחשבון הערכות על מיקום הספינה, מהירות הרוח ומהירות הספינה. החיפוש הפך לשרבוט גיאומטרי יוצא דופן שבסופו נמצאה הספינה. עבור כץ, היה זה מפגן תושייה שהפך לניווט מוצלח. הוא נזכר: "הובלנו את הספינה בבטחה למולדת". רבים זוכרים את טיסות הניסוי של דובל במטוס הדאגלאס-DC-5 (Douglas), מטוס מפוקפק שלפי השמועות "היה הגרוע מסוגו בעולם". אף אחד לא רצה לגעת בו מלבד דובל. הוא מעולם לא חשש להיות הראשון (גם הטייס האמריקאי האל אאורבך [Hal Auerbach] הטיס מטוס זה בהצלחה).
דובל מת כעבור כמה שנים בתאונת טיסה בדרום אפריקה, כשהתרסק תוך כדי תרגיל אירובטי. מודעות הפטירה דווחו על מותו של טייס מיוחד במינו ששמו ייחרט לעולמים בשמיים. הוצאות הקבורה שולמו על ידי הפדרציה הציונית בדרום אפריקה. בלוויה, בבית העלמין פרימרוז בג'רמיסטון, דרום אפריקה, השתתפו כמה מהטייסים המח"לניקים: סיד כהן (Syd Cohen), דוב יודה (Dov Judah), סיריל כץ (Cyril Katz), אליוט רוזנברג (Elliot Rosenberg), לס חיימס ( Les Chimes), ארתור קופר (Arthur Cooper), ארנסט איסקוב (Ernest Esakof) ואחרים, אנשים שהכירו את דובל בשיאו. כדי לקיים את צוואתו המילולית של דובל, החבורה פנתה לאחר הלוויה לפאב הקרוב והרימה כוסית לזכרו.
בוטש "בן יוק" בואטגר ('Butch' Boettger) היה בעל רוח שובבה שזכה ליחס חם מכל הסובבים אותו. הוא היה חד לשון ומפולפל ש'קישט' את האווירה היומיומית בהומור ועליזות. בתמונה אופיינית מהימים ההם, נראה בואטגר בשפם מסולסל כלפי מעלה, זקנקן קטן וכובע טורבן לראשו
בתגובה לבקשתו של דוד בן גוריון לעברת את שמות המשפחה, כינה עצמו בואטגר – בן-יוק (בן גויה). חברות ארוכת שנים עם פיל קמפ (Phil Kemp), בן השכנים היהודים, שהחלה בשכונת דורנפונטיין ביוהנסבורג, גררה אותו להשתתפות במלחמה. בארץ ישראל, שני מפעילי הנשק האוויריים האלה, חברו לדניס גושן (Dennis Gochen) הנווט וכך הפכו לשלישיה בלתי ניתנת לפירוד. החברות המוקדמת עם פיל הייתה כה חזקה עד שלעיתים הצטרף ללימודי העברית ב'חדר'.
בוטש "בן יוק" בואטגר
שלושתם היו מצחיקנים טבעיים שזכו לארוחותגר שהיה נערץ ואהוב, הפך למוביל. הוא אחד היחידים שאיזכור שמם עשרות שנים מאוחר יותר מעלה חיוך אצל וותיקי המח"ל. בן גויים זה אהב יהודים. בהיסטוריה היהודית ידוע על עוד נשים וגברים כמוהו, שהזדהו בקלות עם ההיסטוריה של העם היהודי ונמשכו אליה כבמטה קסם.
חלק מן המתנדבים הפתיעו גם בהמשך הדרך. דניס גושן התאהב בדרום אפריקה בנערה אפריקאנרית והצטרף למסדר פרוטסטנטי (Nederduitse Gereformeerde Kerk). פיל קמפ גר היום בפרברים הצפוניים של יוהנסבורג וחווה את נעוריו בעזרת זיכרונו. בואטגר הגיע איכשהו לאנגליה ובשנת 1975 נצפה מוכר כרטיסים לרכבת התחתית במרכז לונדון. ידוע שבשלב מאוחר יותר חזר לדרום אפריקה, התחתן ובילה את שנותיו האחרונות עם אשתו בחוף הדרומי של מדינת נטאל בדרום אפריקה. הוא נפטר ב-21 באוקטובר, 2008.
אודרי בנדיקט (Audrey Benedict) ומארי רו (Marie Roux), שתיהן אחיות חדר ניתוח מוסמכות ובעלות ניסיון רב, הפכו גם הן למסורות לעניין היהודי.
http://www.machal.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=115%3Aaudrey-benedict-a-marie-roux-both-nursing-sisters&catid=45%3APersonal+Stories+&Itemid=266&lang=en
מרגרט קרות'רס (Margaret Carruthers) הגיעה למשרדי הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית כדי להציע את שירותיה כאחות סיעודית מוסמכת והגיעה לישראל ב'טאטי', ספינת מסע זעירה שהוסבה לספינת פליטים והגיעה ארצה מאירופה.
בין הפליטים על ספינה זו היו כ-100 ילדים יתומים מהונגריה בנוסף לכמה תינוקות, לפיכך, הסיפונים היו מלאים נשים, ילדים ותינוקות ששכבו על הרצפה במעברים. השירותים הדוחים והלא ראויים כמו גם מתקני הרחצה לא התאימו למספר כה גדול של אנשים וקרסו במהרה. ביום השני למסע, נקלעה הספינה לסופה שטלטלה אותה קשות במשך יומיים, ורוב השוהים בה חלו במחלת ים. יחד עם אחות סיעודית נוספת, בעלת ניסיון רב ובעזרת ג'ק מירוויס (Jack Mirwis) הדרום אפריקאי, שהיה סטודנט לרפואה שהפסיק את לימודיו כדי להתנדב למלחמה, טיפלו השלושה במסירות רבה בחולים, במיוחד בצעירים יותר. ביום הרביעי בים יצאה השמש והם המשיכו בדרכם עד שעגנו בנמל חיפה.
מרגרט שירתה בכמה בתי חולים ולקראת סוף המלחמה גם בבית החולים בקיבוץ רוחמה שהיה ממוקם מתחת לאדמה. היא נישאה לחייל ישראלי פצוע, שהיא סעדה, רוקח במקצועו, עד להחלמתו. הם גרו בבית ערבי נטוש בירושלים. למרגרט נולדו שתי בנות ובן. לאחר המלחמה, בעת שביקר אותה בביתה סיימי ווינשטיין (Simie Weinstein), הנציג של הפדרציה הציונית של דרום אפריקה, היא הייתה בהריון והתקופה הייתה לקראת חג השבועות, החג היהודי המסמל את מתן התורה יחד עם קציר התבואה בשדות. ווינשטיין, שהיה בקי בתורה, סיפר לה את הסיפור המקראי על רות המואבייה : " …עמך עמי ואלוהייך אלוהי…". עוד הוסיף, שדויד המלך הוא מצאצאי רות. כשבנה נולד, היא כתבה לסיימי : "אני שמחה לבשר לך שהדויד החדש נולד". מרגרט נפטרה מסרטן כמה שנים מאוחר יותר.
http://www.machal.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=104%3Amargaret-carruthers-nursing-sister&catid=45%3APersonal+Stories+&Itemid=134&lang=en
פיליס וודרבורן (Phyllis Wedderburn), דרום אפריקאית, הגיעה לארץ עם בעלה היהודי, ריקי הנריק (Ricky Hanreck) מדרבן, דרום אפריקה. ריקי היה מדריך טיסה ופעל בשדה התעופה סנט-ג'יין ליד עכו. נישואיהם התפרקו ובהמשך התחתנה פיליס עם אברהם פורטוגלי, טייס חיל האוויר לשעבר שהפך לפסל. הם החלו את חייהם המשותפים בקיבוץ כפר גלעדי וב-1968 עברו לקיבוץ מעגן מיכאל בחוף הכרמל. פיליס הייתה חברת קיבוץ וחיה בו עד מותה ב-2011. גם אמה, שהגיעה אחריה מדרום אפריקה, עברה לגור אתה בקיבוץ.
לארץ הגיע גם אפריקאנר בשם אוסצ'גר (Oesschger) שהיה טייס דקוטה מיומן. הוא נשאר בארץ שבועות מעטים בלבד ובהמשך מצא את מותו בתאונת דרכים בדרום אפריקה.
גם מבין הלא-יהודים מארצות אחרות היו כמה מתנדבים שהפכו לאגדה. ספנסר בויד (Spencer Boyd) מניו ג'רסי, ארה"ב, היה טייס ה'מיילס איירובאן' החד-מנועי שנאלץ, ב-18 ביולי, לנחות נחיתת חירום בחולות מערבית לרחובות. ה'איירובן' נשא בבטנו שישה חיילים פצועים מהנגב. לשני הפצועים שהיו כשירים להליכה ניתן כלי הנשק היחיד שהיה על המטוס והם נשלחו לחפש סיוע. ארבעת הנותרים, יחד עם ספנסר הטייס נטבחו על ידי בדווים שמצאו אותם לפני שהגיע הסיוע. אחד הפצועים עשה עצמו כמת וכך ניצל ממוות.
ג'ון הרווי (John Harvey), אנגלי שסייע להבריח מטוס קרב מדגם מוסטאנג אל מחוץ לאנגליה על אף האיסור החמור של השלטונות למכור נשק לישראל. הוא האמין במאבק הלאומי היהודי. ב-1950 הפך לטייס הניסוי של מטוסי הסורפלאס מוסקיטו שנרכשו מצרפת. במהלך טיסה שגרתית בגובה נמוך התרסק לתוך גבעה בצרפת. הוא קבור בבית העלמין שטאדו בצרפת כשסמל חיל האוויר מעטר את קברו.
George "Buzz" Beurling
אמונה בתנ"ך הם שהביאו את הקנדי ג'ורג' 'באז' בורלינג (George 'Buzz' Beurling) לתמוך במאבק הלאומי היהודי. ותיק מלחמת העולם השנייה זה וויתר על הצעות מפתות ממספר מדינות. במצור על מלטה במלחמת העולם השנייה, זכה בורלינג בשלושה עיטורי כבוד על הפלת 29 מטוסי אויב בתקופה של ארבעה חודשים, מתוכם 27 הפלות ב-14 יום.
מטוסו הופל כמה פעמים כשבפעם הרביעית הוא נפצע קשה והנחית את מטוס הספיטפייר שלו בים. כשהגיעו אליו המחלצים, סירב להתפנות עד שיביאו אליו מתא הטייס את התנ"ך שהיה שם באופן קבוע. לאחר תקופת החלמה בקנדה, חזר לאנגליה והפיל עוד שלושה מטוסי קרב גרמניים מעל אירופה. הוא נהרג יחד עם הטייס היהודי אנגלי לאונרד כהן (Leonard Cohen) כשמטוסם התרסק ב-20 במאי, באורבה שבעיר רומא. הם תכננו להטיס יחדיו מטוס נורדיין נורסמן (Noordyn Norseman) לישראל. נקבר לבסוף בבית עלמין קתולי ברומא כשיהודי העיר סוגרים את עסקיהם כדי להגיע ללוויה ולכבדו. עצמותיו הועברו ב-9 לנובמבר 1950 לקבורה בבית העלמין הצבאי 'כרמל' , בחיפה.
גם הטייס לן פיצ'ט (Len Fitchett) זכה לקבל עיטור על שירותו כטייס במלחמת העולם השנייה. הוא נהרג כשמטוס הבריסטול-בופייטר (Bristol Beaufighter) הופל בקרב על משטרת עיראק-סועידאן, ב-20 באוקטובר 1948. הוא היה מאמין נלהב במאבק הלאומי היהודי. גוי זה היה חובב שירה וסטודנט לפילוסופיה ותכנן להפוך להיות חבר קיבוץ לאחר המלחמה.
ג'ורג' ברליאנד (George Berliand) טייס אנגלי נוסף, זוכה שני עיטורי מופת, היה אף הוא תומך נלהב במאבק הלאומי היהודי. המתנדבים הדרום אפריקאים היו מלאי הערכה כלפי טייס יוצא דופן זה וזוכרים אותו במיוחד כטייס הניסוי של מטוס המוסקיטו ששופץ לאחר שטייס אמריקאי ריסק אותו על עמדה בבסיס רמת דוד. השיפוץ בוצע על ידי צוות קרקע בניהולו של המתנדב מדרבן שבדרום אפריקה, סיד צ'למרס (Syd Chalmers). לאחר שהטיס את המטוס קבע ג'ורג': "..זהו מטוס המוסקיטו המהיר ביותר ובעל יכולות התמרון המרהיבות ביותר שהטסתי…".
גורדון לוויט (Gordon Levett) היה דמות ציורית נוספת בחיל האוויר. גורדון כתב את הספר: "גוי של שבת" (הקרוי באנגלית: "Flying Under Two Flags"). תנאי הפתיחה של חייו היו לא קלים. הוא גדל ללא אב בשכונת מצוקה עלובה בלונדון של שנות ה-30 של המאה ה-20 והצליח לצאת משם בעזרת תעוזה והתמדה יוצאות דופן.
גורדון נהג לומר שאמו לימדה אותו את ה'דיבר' ה-11 של מעמד הפועלים: "…לא תחלום מעבר למעמדך, פן סופך יהיה רע…". ובכל זאת התקדם בחיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) ממעמד של מכונאי מוטס למפקד טייסת. ב-1948 התנדב לוויט לחיל האוויר הישראלי שהיה בחיתוליו. התחיל כטייס תובלה ולאחר מכן טייס קרב ומפציץ. השתתף ברכבת האווירית מצ'כוסלובקיה שהביאה בין השאר את מטוסי המסרשמיט המפורקים. בהמשך נודע בשל אמירתו על האירוניה בנסיבות שהביאו אותו הגוי, להטיס מטוס מסרשמידט גרמני עבור חיל האוויר הישראלי…
קבוצה של מתנדבים לא-יהודים משוודיה, 17 במספר, משכה את תשומת הלב. הם שימשו כטייסים, נווטים, מכונאים מוטסים ומפעילי רדיו בפיקוד התעבורה האווירית. בין השאר הם הפעילו בטיסות ליליות, כמעט ללא הפוגה, את הרכבת האווירית של חלפים וציוד צבאי אחר מצ'כוסלובקיה.
סקנדינבי נוסף היה הטייס ליאו (זיגי) סייגרקרנץ (Leo (Siggy) Seigerkranz) שנולד בפינלנד. עם פרוץ מלחמת העולם ה-2, היה ליאו בדרום אפריקה והתנדב להטיס מטוסי דקוטה בקו קבוע בין פרטוריה לקהיר ובהמשך גם לאיטליה. בסיום המלחמה קבע את איטליה כמקום משכנו. שמועות אודותיו ספרו שבמהלך התקופה בה הטיס טיסות קבועות מפרטוריה לאירופה, הפך לבעלים של בית מלון, בית קפה ועוד עסקים. בשלב מסוים החל להטיס מטוס דקוטה בתדירות של פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע לתל אביב. על הדקוטה שהטיס נאמר שעצם העובדה שהמטוס מצליח להמריא, זה נס.
על אנטוני אריק טרנס פרנפילד (Anthony Eric Terence Farnfield) נכתב בעיתון "לונדון דיילי הראלד" מתאריך 9 בספטמבר 1948: "ג'ינג'י דרום אפריקאי, גבה קומה עם שפם בסגנון חיל האוויר המלכותי שנישא לאישה יהודייה…". הוא היה מעורב ברכישת מטוסי הבריסטול בופייטר עבור ישראל.①
התכנון היה להמריא מבריטניה במהלך צילומי סרט ניו-זילנדי על ה'קרב על בריטניה'. שלושה מהמטוסים המריאו כמתוכנן ונעלמו מעל אירופה במסלול דרך קורסיקה וכרתים בדרכם לישראל. ידוע שפרנפילד הטיס את אחד המטוסים הללו מכיוון שנראה מיד אחר כך בישראל. שני הטייסים האחרים היו ככל הנראה ג'ורג' ברלינאד וג'ון הרווי, שכן לא תועדו שמות של טייסים אחרים וידוע שבתקופה זו הם הטיסו מטוסים עבור מדינת ישראל.
הגיע לארץ גם אוליבר הולטון (Oliver Holton), טייס פעלולים שנולד ב-1914 והשתייך לצוות של קרקס אווירי שהופיע ברחבי ארה"ב של שנות ה-30. ב'קרב על בריטניה' היה חלק מלהק המתנדבים האמריקאים שהשתלבו בחיל האוויר המלכותי (RAF), בקרב זה הצטיין ובהמשך
ב-1948 התנדב לחיל האוויר הישראלי שהיה בחיתוליו ושימש כמדריך טיסה בגף האימונים. ב-7 בדצמבר 1948, בשעות הערב המוקדמות חנך הולטון את הטייס הקנדי רלף מוסטר
(Ralph Moster) בהמראות ונחיתות ימיות על פני ים כנרת עם מטוס גרומן ווידגאון. במהלך נחיתה קשה ניזוק המטוס, החל לשקוע ונעלם לחלוטין תוך כ-20 דקות כשהטייסים ומהנדס הטיסה יורדים עמו למצולות. מפאת החושך, צוות החילוץ לא הצליח לחלץ את צוות האוויר באותו ערב ומאוחר יותר נקבר הולטון בבית העלמין הצבאי 'כרמל' בחיפה.
ב-21 באפריל 1948 שימש מהנדס הטיסה ארנסט גלן קינג (Ernest Glenn King) כטייס משנה עם הטייס וויליאם גרסון (William Gerson) כשמטוסם מסוג C-46s החל להמריא ממקסיקו סיטי במסגרת העברת מטוסים אלו לישראל. מנוע אחד השתנק עם ניתוק המגע מהמסלול ומפאת המשקל הגדול של המטוס, שחרג מהנהלים, המטוס התרסק אל הקרקע עוד לפני קצה מסלול ההרצה.
מותו של ארנסט נקבע באופן מידי כשזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו של וויליאם בבית החולים במקסיקו סיטי. לפיכך ניתן לומר, שמותו של ארנסט גלן קינג הלא יהודי, הוא המוות הראשון שנקבע לחיל האוויר היהודי הצעיר. ארנסט גלן קינג קבור בלוס אנג'לס.
פרד סטיבנסון (Fred Stevenson) נולד ב-1919 בקנדה. לחם כטייס במלחמת העולם ה-2 והתנדב לשרת בחיל האוויר הישראלי עם היווסדו. הוא נהרג ב-25 באוקטובר 1948 יחד עם הטייס וילפורד קנטר (Wilfred Canter) כשהמנוע הימני של מטוס ה-C-47s שלהם התחמם מיד לאחר ההמראה משדה עקרון (תל נוף).
המנוע התפוצץ באוויר במרחק ראייה מהשדה והמטוס התרסק לאדמה ליד היישוב יסודות. כל חברי הצוות נהרגו. פרד קבור בחלקת הלא-יהודים בבית העלמין הצבאי 'כרמל' בחיפה.
פרד סטיבנסון
ב-2 בנובמבר 1948 יירט הטייס האמריקאי וויין פיק (Wayne Peake) בהצלחה את מטוס המוסקיטו של חיל האוויר המלכותי (RAF) שהיה במשימת מודיעין מעל ישראל. מטוס זה עשה מדי יום משימות מודיעין, ללא הפרעה, ברום של 14,000 רגל, רום שמטוסי הקרב הישראלים לא הצליחו להגיע אליו.
לאחר המ פיק היה מסור לרעיון הלאומי היהודי. לאחר מותו מסרטן ב-1979, משפחתו מסרה שביקש להיקבר בישראל ולפיכך נקבר בחלקת הלא-יהודים בבית העלמין הצבאי 'כרמל' בחיפה.
מתוך 430 חברי מח"ל בצוותי האוויר קרוב ל-100 היו לא-יהודים. בצוותי הקרקע היו כתריסר לא-יהודים וביניהם הזוג אוולין ופרד דאהמס (Evelyn & Fred Dahms) ששירתו בבסיס האוויר עקרון (תל נוף). לפני קום המדינה היה פרד מעורב בשיפוץ מטוסי התובלה הכבדים שסוכני ההגנה קנו במגרשי הגרוטאות בארה"ב והכנתם לטיסה (לא חוקית) אל מחוץ לארה"ב. לאחר מלחמת העצמאות הצטרף הזוג אל אל שווימר בהקמת הבסיס לתעשייה האווירית הישראלית, פרד כטכנאי מיומן ואוולין במגוון עבודות אדמיניסטרטיביות.
בוב דאון (Bob Dawn), מהנדס טייס, עבד בצ'כוסלובקיה יחד עם סם פומרנץ בהכנת מטוסי הספיטפייר לטיסה לישראל במסגרת מבצעי וולוטה 1 ו-2 בספטמבר ודצמבר 1948. מאוחר יותר סייע לטייס הדרום אפריקאי ג'ק כהן ( Jack Cohen) להכין את שאר מטוסי הספיטפייר לתובלה ימית לישראל. דאון התחתן עם צעירה מקומית ונעזר בכהן כדי להבריח אותה כאחות ברכבת פליטים.
השוודי לייף נילס אלווינג (Leif Nils Elwing) ששירת על אח"י אילת, נהרג ב-9 ביולי 1948, בקרבות ימיים עם המצרים מול חופי תל אביב. בהתחלה הוא נקבר בבית העלמין הנוצרי ביפו ומאוחר יותר, ב-29 לנובמבר 1948, הועברו עצמותיו לקבורה בשוודיה על סיפון הספינה סקגלנד (Skagland).
ויליאם אדמונדסן
http://www.machal.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=182&Itemd=482&lang=en
רוג'ר טוריז (Roger Touriese) נולד בצרפת ב-1914 ונפל בקרב על שער מנדלבאום בירושלים ב-16.8.1948, כשנפגע מירי של צלף ירדני. הוא היה חייל בחטיבת עציוני וגם הוא נקבר בבית בעלמין הצבאי 'כרמל' בחיפה.
האירי מיכאל פלנגן (Michael Flanagan), הסקוטי הארי מקדונלד (Harry MacDonald) והאנגלי דזמונד רטלדג' (Desmond Rutledge), שעזרו בהבאת טנקי קרומוול לארץ, התנדבו כל אחד מסיבותיו שלו. רטלדג', סמל ראשון בצבא הבריטי התאהב בצעירה מקומית ממוצא תימני. הוא ופלנגן (שלדעתו היהודים היו אנדרדוג) נשארו במדינה הצעירה לאחר המלחמה וגרו עם משפחותיהם בקיבוצים.
היו מספר חיילים בצבא הבריטי שערקו כמו למשל רד סקלטון (Red Skelton), ביל בראון (Bill Brown). שני חיילים נוספים היו ידועים רק בכינוייהם – טקס (Tex) וקלי (Kelly) שהשתייכו לגדוד 82.
ב-13 במאי 1948, בעת שחיל המשמר הבריטי נערך לעזוב את העיר העתיקה בירושלים, התייצב החייל הבריטי הבלונדיני אלברט מלוויל (Albert Melville) בפני מפקד כוחות ההגנה של העיר העתיקה, משה רוסנק, הצדיע לו והצהיר על רצונו ללחום לצד היהודים. כנשאל מדוע, ענה בפשטות שהוא שונא את הערבים וחושב שהרעיון הלאומי היהודי הוא חשוב. תוך כדי פריקת נשקו והתחמושת שנשא, אמר לו רוסנק: ".. בסדר גמור אבל מהיום יהיה שמך אלברט כהן."
הוא לחם בגבורה גם לאחר שנפצע ולבסוף נלקח בשבי הירדנים. לאחר ששוחרר מן השבי הצטרף אלברט למשטרת ישראל שם הגיע לדרגת פיקוד גבוהה.
הזיקה שלו לרעיון הלאומי היהודי החלה עוד ב-1937 כששירת כחייל צעיר בחיל הפרשים הבריטי שהוצב בפלשתינה ובין השאר השתתף באחד הקורסים של פלוגות הלילה של אורד ווינגייט. הזיקה והמסירות לרעיון הלאומי היהודי, התחזקו עוד יותר כשהיה שבוי מלחמה במלחמת העולם השנייה. תכתובות שנמצאו מאוחר יותר העידו שבאודן זכה בשני עיטורי כבוד על גילויי גבורה. כצנחן הוא נפצע ונלקח בשבי בקרבות ליד ארנהיים. באודן הצליח לברוח מהשבי אבל נתפס שוב. קצין ה-SS שחקר אותו התייחס אליו באופן הוגן והציע לו משקה וסיגריות עד שגילה בכליו מכתבים מחברים יהודים מפלשתינה. מרגע זה השתנו תנאי השבי של באודן. קצין ה-SS אמר לו שעכשיו הוא יראה מה עושים הגרמנים ליהודים והוא נשלח לחודש עבודות במחנה הריכוז ברגן-בלזן. תפקידו היה לפנות גופות לבורות הקבורה, משימה ששינתה את חייו. הוא הגיע לפלשתינה, התנדב ושירת בחטיבה 7, שרד את קרבות לטרון ולבסוף פיקד על פלוגת דוברי האנגלית של גדוד 72, בקרבות שחרור הגליל. לאחר הפסקת האש ב-1949, הקים באודן, לבקשתו של חיים לסקוב את בית הספר לצניחה ובעזרתה של פקידתו אווה היילברונר (Eva Heilbroner), לה נישא מאוחר יותר, כתב את ספר הפקודות הראשון של בית הספר לצניחה. בכדי לתרגם מונחים טכניים הוא התייעץ עם מלומדים רבניים. כך הפך באודן למפקד הראשון של חטיבת הצנחנים.
אחד מאלו שהתמחו באיתור ציוד צבאי והספקתו לידי צה"ל הוא ג'וני דאוסן ( Johnny אחד אחד מאלו שהתמחו באיתור ציוד צבאי והספקתו לידי צה"ל היה ג'וני דאוסן ( Johnny Dawson) שהיה ידוע גם כג'ון בורוס (John Burrows). רבים מחבריו לגדוד 82 זוכרים אותו לטובה ביניהם לו קוטצן (Lou Kotzen), סטנלי בהר (Stanley Behr), היימי גולדבלט (Hymie Goldblatt) ואדי מגיד (Eddy Magid). דאוסן המשיך לעבוד עבור מדינת ישראל עוד זמן מה לאחר המלחמה. הוא ואשתצו התיישבו במושב הבונים (בן החברים הראשונים של המושב). במושב הבונים השתקע גם ג'וני וואטסון (Johnny Watson), בוגר גדוד 79, יחד עם אשתו היהודייה.
דאוסן ואשתו היו מהראשונים לחזור לאנגליה. הוא הסגיר עצמו לשלטונות באנגליה וישב תקופה קצרה בכלא צבאי בעוון עריקות. הוא שוחרר לפני תום תקופת המאסר בתנאי שיצטרף לכוחות הבריטיים שלחמו במורדים במלזיה. הוא שירת במלזיה כמומחה טכני וחי עם משפחתו במגורי החיילים הנשואים. כשסיים את תקופת השירות השתקע דאוסן עם משפחתו בסידני, אוסטרליה. גם וואטסון ואשתו חזרו לאנגליה וגם הוא ישב במאסר תקופה קצרה בשל עריקות. וואטסון השתחרר במסגרת חנינה כללית שניתנה עם הכתרתה של אליזבט ה-2 כמלכת אנגליה.
מספר חיילים בריטים שהצטרפו לצה"ל, עשו זאת בשמות בדויים. רק ב-2001, כשבנו של דאוסן, מסידני שבאוסטרליה, יצר קשר עם מח"ל עולמי והחל להתחקות אחרי מעשי אביו, התגלה ששמו האמתי היה ג'ון בורוס.
http://www.machal.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=510%3Aqseek-and-you-shall-findq&catid=45%3APersonal+Stories+&lang=en
פרטים קצרים נוספים על מתנדבים אחרים
טד גיבסון (Ted Gibson), מפקד להק 35, היה בנו של כומר בפטיסטי שהשראתו נבעה ממניעים מוסריים גבוהים ביותר. הוא נהרג ב-1950 בהתרסקות אווירית בשוויץ. סיימון נוביקוב (Simon Novikow) מבוקסבורג, נזכר בפליקס מילטון (Felix Milton) שערק מלגיון הזרים הצרפתי, התחתן עם ישראלית והשתקע בארץ. סולי אוסיין (Solly Ossin) מספר על שני עמיתיו הלוחמים – ג'וני וואטסון (Johnny Watson) ובוב ווינטרס (Bob Winters), שניהם אנגלים. אל קבוצתו של גורדון מנדלצוויג (Gordon Mendelzweig) הצטרף ג'וני ואן הארדן (Johnny Van Heerden), אפריקאנר מרודזיה (זימבבווה של היום), שערק מספינתו כשעגנה בנמל חיפה. לייונל הודס (Lionel Hodes) מספר על האוסטרלי מייק לנדשוט (אמיר) (Mike Landshut), על פיטר מרשל (Peter Marshall) מלנקשייר, אנגליה, ועל בחור נוסף שכינויו היה 'קיווי' שהגיע מניו-זילנד ושמו האמתי נשכח. הודס, יחד עם מתנדבים דרום אפריקאים אחרים, ששירתו תחת פיקודו של לנדשוט, שכנעו את הפדרציה הציונית בדרום אפריקה לאמץ את לנדשוט, אימוץ שפירושו המעשי היה תשלום של חמש לירות פלסטיניות לחודש, כפי שהוקצב לאחרים. אדי סטריירק (Eddie Stryrack), אמריקאי ממוצא פולני, שלפני קום המדינה שירת על ספינת המעפילים "בן-הכט", הצטרף לאחר מכן לפיקוד התובלה האווירית כמפעיל אלחוט. דיוויד מגיד (David Magid) מספר שהתעורר בוקר אחד במחפורת בנגב כשלידו שוכב אפריקאנר מדרום אפריקה ששמו לא ידוע. היימי ג'וסמן (Hymie Josman) נזכר באירי ג'ק האריס (Jack Harris) שהיה בן זוגו במשמרת שמירה על גבול לבנון.
מייק אמיר (לנדשוט)
http://www.machal.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=388%3Amike-amir-landshut&catid=45%3APersonal+Stories+&Itemid=918&lang=en
עמו בגבול הלבנון היה גם ג'ראלד דייווימס (Gerald Davimes) שנזכר באיאן וולטרס (Ian Walters), חצי יהודי מקניה. פיליפ אוזינסקי (Philip Ozinsky) נזכר בשיריונר האירי קלי (Kelly). ישנו גם ג'ון נייקן (John Nakan) שנולד להורים לא יהודים אבל גדל והתחנך כיהודי תחת בעלה השני של אמו, שהיה יהודי.
אל"מ ווילסון (Wilson) היה אמריקאי מבוגר ששיקם את גדוד 72 לאחר שרבים מחייליו נפלו או נפצעו בקרב הכושל על לטרון. ווילסון התנדב לזמן קצר ואחרי לכתו החליף אותו ג'ק ליכטנשטיין (Jack Lichtenstein), יהודי, ותיק הבריגדה היהודית.
באוקטובר 1948 הוקמה פלוגה חדשה של דוברי אנגלית בגדוד 72, פלוגה ד', ובין חייליה הבריטי אלף וואלס (Alf Wells).
אלף וולס
במחלקת הנ"ט של הפלוגה הרביעית שירת ג'סי דורסון-סלייד (Jesse Dorson-Slade), אמריקאי, צאצא של בני שבט הנבאחו מטקסס. התעניינותו בשאלה הלאומית היהודית החלה כששירת כלוחם במלחמת העולם השנייה והקצין היחיד שהתנהג אליו כשווה בין שווים היה יהודי. עוד היו ביל בראון (Bill Brown) מגדוד 82 ופאדי קופר (Paddy Cooper) מגדוד 89.
חייבים לציין גם את יותר מ-260 המתנדבים הראשונים של תקופת ההעפלה. רובם באו מארצות הברית ומקנדה אך לא מעטים הגיעו ממדינות אחרות. אלו איישו את ספינות ההעפלה של 'עלייה ב" שהביאו איתן לארץ כ- 32,000 מעפילים מאירופה. לרובם לא היה ניסיון ימי והם שירתו על ספינות שמצבן היה ירוד ביותר. בתוך הקבוצה הזו היו כ-25 מתנדבים שלא היו יהודים. אחד מהם היה ג'ון סטנלי גראול (John Stanley Grauel).
גראול, איש דת מהזרם המתודיסטי-פרוטסטנטי, לבוש תמיד בגלימה שחורה, צווארון לבן וצלב ענק ענוד על חזהו, היה איש צוות על ה'אקסודוס'. ב-1986, כשהרגיש שמותו קרב ביקש להיקבר בירושלים. בטקס הלווייתו כיבדו אותו במשמר כבוד של חיל הים. בין מלוויו היו חברי ה'הגנה' בדימוס ששירתו ב'עלייה ב"' וכן אנשי צוות נוספים שהיו על ה'אקסודוס'. אחד מאנשי הצוות על ספינת המעפילים 'התקווה' היה יו מקדונלד (Hugh McDonald) מבוסטון שסלידתו מהבריטים היא שהביאה אותו להתנדב. 'התקווה', שבעברה הייתה שוברת גלים בנהר סנט-לורנס ובהמשך שימשה כספינת משמר חופים, עוכבה על ידי חיל הים המלכותי בדרכה לארץ וכל 1,414 המעפילים שהיו עליה יחד עם אנשי הצוות, נכלאו במחנות בקפריסין.
הטבח בספינה זו היה אגוסטין לבצ'ווסקי (Augustine Labaczewski), אמריקאי ממוצא פולני. במהלך ההפלגה נחוג חג הפסח ואגוסטין הכין מאכלים מסורתיים כפי שלמד כשעבד במאפייה יהודית בפילדלפיה, שם התייחסו אליו יפה וזאת גם הסיבה בגללה התנדב למאבק הלאומי היהודי. על הספינה 'בן הכט' שירת כטבח האפרו-אמריקאי וולטר קושנברי (Walter Cushenberry). וולטר חשב שהעזרה לאנדרדוג היא בעלת חשיבות גדולה. קפטן הספינה כינה את וולטר: "האדם האדיב ביותר שהכרתי". חבר צוות אחר מציין: "הטבח שלנו וולטר היה אדם שחור עור שעשה מעדנים מנקניק סלאמי וסיפק לנו אוכל בתנאים לא קלים". וולטר 'הכבד' גריבס (Walter "Heavy" Greaves) היה עוד אחד מהמתנדבים הלא יהודים ב'עלייה ב". רוב חייו עבד בצי הסוחר. הוא הכיר את כל הברים ובתי העינוגים בסמטאות החשוכות בכל נמלי הים שביקר בהם והיה מעורב תכופות בתגרות ברים. משקלו שהגיע ל-145 ק"ג הביא לו את כינויו – 'הכבד'. במהלך מלחמת העולם השנייה היה ימאי בצי הסוחר האמריקאי ושרד שלוש תקיפות טורפדו. וולטר התקשה להסביר מה גרם לו להתנדב לעזור לפליטים היהודים להגיע מאירופה לארץ ישראל. מתחת לחיצוניותו הקשוחה הסתתרה נפש רגישה וכשראה מודעה בעיתון ניו יורקי שדרושות תרומות למאבק הלאומי היהודי, הוא התנדב מיד. בתוך יממה כבר היה רב המלחים על ה'בן הכט'. הספינה נבלמה על ידי חיל הים המלכותי הבריטי והובאה לנמל חיפה ביום 8 במרץ 1947. כל 599 הפליטים שהיו עליה נשלחו למחנות ההסגר בקפריסין ואנשי הצוות נכלאו בכלא עכו בצוותא עם אנשי האצ"ל. וולטר שוחרר מהכלא ושב לארה"ב על הספינה 'מרינה קרפ'. הבריטים הזהירו אותו לבל יחזור ובמקרה שיחזור וייתפס, ייכלא לעשר שנים. למרות איום מפורש זה, מיד עם הגיעו לארה"ב, שב והתנדב והפעם על הספינה 'גאולה'. בזמן שהספינה הוכנה להפלגה, הוצבו אנשי הצוות בעיירה באיון בצרפת, באזור שהיה ידוע כמרכז הימורים. באחד מערבי ההימורים הרוויח וולטר סכום משמעותי והחליט לבלות את הלילה בבית המלון היוקרתי 'גראנד הוטל'. כשפקיד הקבלה אמר לו: "אנחנו לא מקבלים יהודים", השכיב אותו וולטר במכת אגרוף אחת, לקח לידיו את המפתחות של כל החדרים ופיזר אותם ברחוב. כדי לאסור אותו המשטרה נאלצה להזעיק ארבעה שוטרים והוא נלקח בכוח חזרה לספינה שם הקפטן רודולף פאצרט (Rudolph Patzert) שילם קנס ושיחרר אותו. הדבר היחיד עליו וולטר התחרט היה שפקיד הקבלה נפל כל כך מהר, הוא היה שמח לתת לו 'טיפול' ארוך יותר. כשהספינה עזבה לבסוף את באיון, קודם וולטר לדרגת קצין ראשון. הספינה אספה 1,400 פליטים בווארנה שבבולגריה והתקדמה בדרכה לארץ ישראל, אלא שנעצרה על ידי חיל הים המלכותי בהתקרבה לחוף. הניסיונות להחביא את אנשי הצוות עלו יפה מלבד וולטר שנתפס ונכלא עם המעפילים בקפריסין. בחיפוש גופני התגלה שרוב גופו עטור כתובות קעקע, כולל דגל ארה"ב, ולפיכך הושמו ידיו באזיקים והוא הובל מהמקום. שאר אנשי הצוות שוחררו מקפריסין לארץ ישראל לאחר חודשיים ורק וולטר נכלא עד שהחייל הבריטי האחרון עזב את ישראל. רישומי מחנה הקליטה והמיון בתל ליטווינסקי (תל השומר) מראים שוולטר חוייל וקיבל מספר אישי – 73996, אך אין פרטים על היחידה בה הוצב. כן ידוע שבשלב מסוים נשלח וולטר לצרפת לנהל שיפוץ ספינות להבאת פליטים (בשלב זה ההפלגות כבר היו חוקיות) מאירופה לישראל ואחר כך נשלח חזרה לישראל לאמן צוות ימי לצי הסוחר הישראלי. ידוע שלאחר תקופת מה חזר לארצות הברית, המשיך לתמוך במדינת היהודים ושימש כ'גוי של שבת' בבית כנסת בברוקלין. הוא מת בגיל צעיר יחסית בעקבות סיבוכים רפואיים שנגרמו לו במעצר בקפריסין. סיפורו הוקלט על ידי מייק פיינגוד (Mike Finegood), מגייס צוותי אוויר לפני קום המדינה בקנדה.
סיפורים אלו הם מעט מתוך הרבה שלא סופרו. אכן, סיפורם של הלא-יהודים שהתנדבו לעזור בהקמת המדינה היהודית ראוי לספר נפרד. סיפורם דומה לזה של המתנדבים היהודים. חלקם נשארו בארץ ונתנו יד לבניית המדינה, רובם חזרו למולדתם.
① שבעה מטוסי בופייטר נרכשו על ידי עמנואל צור (Emanuel Zur), סוכן ההגנה שתפקידו היה לרכוש מטוסים משומשים באירופה (כולל הנורדיין נורסמנים, מטוסי תובלה קלים). המטוסי בופייטר שניקנו באנגליה, עברו שיפוץ בקינגסוואי ליד מנצ'סטר. ארבעה מהם היו מוכנים בסוף אוגוסט והוטסו לטיימס להמראה 'כמו בסרטים'. אחד התרסק עם נחיתתו וטייסו נהרג. שלושת הנותרים הגיעו לבסוף לישראל.
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
מקורות:
"ה-800 של דרום אפריקה" – הנרי קצו (פרק 19) בנוסף לעדויות ועובדות נוספות שהגיעו למערכת אחרי צאת הספר ב-2003.
"המעופפים הראשונים" – אדי קפלנסקי, טייס מתנדב מח"ל מקנדה
"כנפים של ניצחון" – אביגדור שוהם
"לונדון דיילי הרלד" – 9 בספטמבר 1948
רבעון ארגון יוצאי צבא אמריקאים בישראל
אתר "יזכור", משרד הביטחון
"ספיטפייר מעל ישראל" – בריאן קול, שלמה אלוני, דויד ניקול
פרטים, השלמות ועובדות היסטוריות נוספות – ג'ו וולף
פרטים נוספים אודות הסיפורים האישיים ניתן למצוא באתר של מח"ל עולמי באנגלית
http://www.machal.org.il