נאום רבין
משפחות מח"ל, שאיבדו את יקיריהן, מתנדבי המח"ל, מנכ"ל קרן קיימת, והרב הראשי של צבא ההגנה לישראל.
חברים יקרים, המח"ל, מתנדבי החו"ל היו קבוצה מיוחדת, קבוצת אנשים – יהודים, לא יהודים – מ -29 מדינות, שהצליחו לאחר השתתפותם במלחמת העולם השנייה, להישאר בחיים, לבוא, להתנדב בשירות מדינת ישראל שזה עתה נולדה, בצבא ההגנה החדש של ישראל, ולתרום הרבה מעבר למספרם ליכולתנו להילחם במלחמה המכריעה ביותר מכל המלחמות שחוותה מדינת ישראל – המלחמה שלנו העצמאות – המלחמה שתוצאותיה החליטו אם נהיה או לא נהיה כמדינה יהודית.
והצלחנו – בעזרתכם, בהשתתפותכם. הגעתם לכאן, ללא הכרת את התנאים, רבים מכם לא הכירו אפילו את השפה, את השפה העברית. אני זוכר אז, בחיל האוויר, השפה הייתה אנגלית, מכיוון שרוב טייסי בטייסת הראשונה של הלוחמים היו אנשי מח"ל ממדינות דוברות אנגלית – מארצות הברית, קנדה, בריטניה, דרום אפריקה ומקומות אחרים. הדור שלי לעולם לא ישכח את מה שעשיתם, עד כמה אפשרתם לנו להשיג את מה שהושג.
רשמית, מלחמת העצמאות הסתיימה בשנת 1949, כאשר חתמנו על הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערב השכנות שפלשו במטרה לזרוק אותנו לים ונכשלו. אבל, בואו נהיה גלויים, 45 שנה אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, אנחנו עדיין ממשיכים במלחמת העצמאות שלנו. זה נקרא במונחים שונים: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, המלחמה בלבנון וכל ההתקפות, הטרור ואחרים, בין כל המלחמות.
כיום זוכרת ישראל את 17,709 חיילים ישראלים, גברים ונשים, שאיבדו את חייהם במלחמות. כולם חלק מהמחיר הנורא שישראל שילמה וממשיכה לשלם על נחישותנו לחיות כמדינה יהודית בביטחון לאומי, וביטחון לעם ישראל. לא במקרה זה יום האנדרטה לחיילים הישראלים שנפלו סמוך, קרוב ליום העצמאות שלנו. השניים – היום העצוב ויום השמחה – קשורים זה לזה בסוג הקשרים שלא ניתן להפריד ביניהם. אנו יודעים שאין הישג ללא כאב עמוק; שאין אור בלי צללים; שאין שמחה בלי ייסורים.
כיום, כראש ממשלה וכשר ביטחון, האחריות העיקרית שלי, מצד אחד, היא שלא להשאיר שום אבן מפונה בדרך להשגת שלום, אלא שלום שיעניק ביטחון למדינה ולעם ישראל.
אני יודע מה עשית; אני מכיר את התרומה האדירה של המח"ל לכוחנו במלחמה הארוכה והכואבת ביותר שחווינו. לעולם לא אשכח, לא הרחק מכאן, כאשר החטיבה שזכיתי לפקד עליה, חטיבת פלמ"ח, הראל, עברה ב -19 באפריל לירושלים, ואני זוכר את השיירה הארוכה של 300 משאיות, המוגנות על ידי גדוד 5, שהותקף על ידי מארב ערבי לאורך שניים-שלושה קילומטרים מלטרון אל באב אל-ואד, ואני זוכר את בן דונקלמן, אחד המתנדבים מקנדה, שנסע איתי, נהג ברכבי, קיבל חמישה כדורים והצליח להציל עַצמוֹ. כשהגענו, בהמשך, לקריית ענבים, הוא אמר לי: "קיבלתי את ה- DSO ששימשתי כקפטן בלחימה באירופה. תאמין לי, זו הייתה סוג של חוויה, נסיעה עם מכונית אזרחית לאורך שלושה קילומטרים של מארב שיורה לעברי. את החוויה הזו לעולם לא אשכח ". בן, אחד המתנדבים, הסתיים כמפקד חטיבת השריון השביעית של צבא ישראל והשתתף בשחרור מרכז הגליל הצפוני.
אני זוכר את קצין הקשר שלי עם חיל האוויר כשהייתי השני ליגאל אלון, שפיקד על פיקוד הדרום בלחימה נגד המצרים, לו לנארט, מהטייסים הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי; איך עברנו יחד לאורך כל הקמפיינים שהביאו לשחרור הנגב והגעה לאילת. ואני זוכר רבים אחרים. לעולם לא אשכח את ההתקפה על פלוג'ה בתחילת המבצע שנאלצה לשבור את המצור על הנגב ושחררה את באר שבע; כיצד גדוד הטנקים הראשון של צבא ישראל, המורכב ממנשא שריון ישראלי, 13 טנקים של רנו שמאוישים על ידי מהגרים רוסים ושני טנקי קרומוול שאוישו על ידי יהודים ולא יהודים, מתנדבי חיל השריון מבריטניה. והרשת של מפקד הגדוד הייתה צריכה להיות בשלושה ערוצים שונים: עברית, רוסית, בריטית. נסה לדמיין כיצד לתאם התקפה כזו בשלוש שפות!
המתנדבים הללו שהביאו את תחילתו של חיל השריון שלנו, לא נתנו לנו לא רק את הידע ונסיון שלכם, אלא את חייכם. עם ישראל, מדינת ישראל, לעולם לא ישכח זאת. אנו מוקירים את התרומה הייחודית הזו שניתנת על ידיכם, מתנדבי המח"ל. ועל זה, תודה, תודה רבה.