שלב ב' של המבצע "בן-נון" נערך ב-30 ו-31 במאי כשפלוגות מגרודים 72 ו-75 ניסו לפחות את הכביש לירושלים על-ידי כיבוש לרטון-בית-נובה.
ד"ר דוד רוזנברג (קידרון) שהגיע כמתנדב מדרום-אפריקה ב-9 במאי, שירת בגדוד 73. על עצמו הוא העיד: לא היה לי ניסיון קרבי. היו אלי שני חובשים. כשהפצועים התחילו לבוא בזרם אדיר, לא הייתה לנו תשובה לברחש. לא היו לנו שום מכשירי כירורגיה. לא היו כלים לעבוד בהם, יותר מכדורים ותחבושות. היו לי מים. שני החובשים נשברו. נדמה שמה שהחזיק אותי חיה שעברתי הלם. לא ראיתי דבר כזה מקודם. בתור רופא לא היה לי מה לעשות. היה דרוש בית חולים משוכלל. קרוב לוודאי שרוב הפצועים היו מתים בלאו הכי. אבל זה קשה בשביל רופא לעבוד דבר כזה בלי לעשות משהו מעשי. למען האמת, היה חושך, ולא יכולתי לראות מי היה הרוג ומי פצוע קשה. לא היה לי אור. אני מניח שרצתי מחייל לחייל עם החובשות הריקות ולא ראיתי ולא שמעתי. היה לי רקע, שלמדתי עברית בתור ילד אבל כשבאתי ארצה לא יכולתי לדבר מילה. תחנה האיסוף הייתה סתם עצים עם כמה ארגזי כדורים ותחבושות וכמה אלונקות. לא היה לי שום דבר".
ד"ר קידרון חשיב לי על שאלות והערות שהצנתי לפניו על אותה תקופה:
שירתי כרופא גדודי. לא הייתי מפקד-קצין לוחם. לדעתי, אין מקום לשיקוליו של רופא ברמת הגדוד, ואפילו בחטיבה ומעל רמה זאת, בקבלת החלטות צבאיות, אני מניח שהמפקדים דעו כבל מה שנגע לי ושהועברו אלי החלטות בעניינים" מכל פעולה הצטרפתי לשיירה או לשרות כלי הרכב עם 3 או 4 המכוניות שלי, והיו אומרים לי היכן למקם את תחנת האיסוף שלי. היו לי אמבולנס אחד או שניים, משכבי-כאב, חומרים אנטיספטיים, ותחבושות, וחובשים קרבים שיצאו לקו-החזית, רק בלטרון לא נשארתי מרחק-מה מאתר הפעולה. דעתנו הייתה שכיוון שהגדוד היה ממוכן, כל הפצועים יובאו עלי לטיפול ראשוני כלבד ומיד ייצאו איתם לבית חולים. אני זוכר טוראי מח"לניק אמריקאי בגליל שנפגע בברך שהיה בבית החולים בצפת תוך שעב מרגע הפגיעה. בג'יפ שלי הותקן ציוד שאפשר לו לפעול כאמבולנס קל והוא היה גם מעביר פצועים.
זכור, כל האנשים שהיו אתי היו ותיקי הצבא הבריטי. חוץ מעבודתנו לא יהי לנו שום קשר עם יתר אנשי החטיבה. עד כמה שזכור לי, אם הרופא החטיבתי היה מביע דעה כלשהי, התעלמו ממנו.
בראשית המבצע נתקלנו במכת יתושים באזור לטרון. היה חם מאוד באותם ימים. הקמתי את תחנתי בין הולדה ללטרון וטיפלנו בכל מה שעבר דרכנו. האווירה הייתה של המערב הפרוע. אישה רחבת-ממדים דרשה שאווה אותה בחיפוש אחרי גוויות אבל לא הצטרפתי. לא היינו חמושים אז. כשמפקד שלא הכרתי אמר לי להצטרף אלי בדרך לחזית, הלכתי. לא היה לאף אחד מאיתנו מושג איפה אנו צריכים להתמקם ומה מקומנו בתמונה הכללית. מצאתי את עצמי קרוב למקום היריות, תחת בליטה קטנו בצוק, חצי יום או יותר. מזה למדתי שהרופא צריך להיות במקום מהחזית. פעם נפצע חייל מטרים ספורים ממני. כשיצאתי עם האחרים להחזירו למקום בטוח הבנתי שאין זה מקומי בנקודה קדמית. בהולדה הופיע שמי ברשימה של נעדרים. בליל הקרב על משטרת לטרון הקשה ביותר, הועברנו דרכי כ-40 פצועים, כולם מפצצות ולא מנשק קל. למחרת, נהג בשם וייס יצא שוב ושוב והביא אותו חזרה גופות הרוגים. הוא הפק מאיש בגיל הביניים לאדם זקן באותו יום. כעבור כמה ימים יצאנו שוב. הקצין האפסנאי עו"ד הוטו-ישי, נתן לי את אקדחו, יצאנו לדרך, התמקמנו במקום שנראה לנו – אף אחד לא אמר היכן לעזור ולהקים את התחנה, ישבנו ללא מעשה יומיים וחזרנו להולדה.
סופר: ד"ר ברוך הורוביץ – "כל חייל הזית" – השרות הרפואי הצבאי"