בן רבקה ויוסף, נולד ביום כ"ט בטבת תרע"א (29.1.1911) ברובע ברוקלין, ניו יורק. למד בבית-ספר יסודי בניו יורק. היה ילד פיקח ואנין-רגש. עם תום לימודיו בבית-הספר היסודי נתקבל לקולג' אופסלה שבניו ג'רזי. שם נתקל בפעם הראשונה בגילויי אנטישמיות. לאחר שנודע לו כי במועדוני התלמידים אין מקבלים יהודים כחברים יסד מועדון יהודי והיה נשיאו.
בימי מלחמת-העולם השנייה שירת בצי המסחרי של ארצות- הברית כקצין רדיו ראשי באונייה שמובילה חומרי-נפץ. בספטמבר 1945 השתחרר. בכתב השחרור צוין לשבח שירותו הנאמן.
לאחר השחרור עבד כשרטט ראשי במפעל לייצור מכונות, ובו בזמן שימש כמרצה למיכניקה באוניברסיטת "קולומביה" בניו יורק. מאבקו של העם היהודי לעצמאותו הלהיבו. "כאשר קראתי" – אמר – "כי 40 מיליון ערבים לוחמים נגד 400,000 יהודים החלטתי להיות ה400,001-". הוא התקשר אל אנשי ה"הגנה" שעסקו ב"רכש" (רכישת נשק והברחתו לארץ) והיה בין פעיליה בארצות-הברית. ביוני 1948 הפליג לארץ כאחד האחראים לאונייה "קפלוס" שהובילה נשק ארצה. האונייה נתפסה ומפקדיה, והוא ביניהם, נאסרו. אחרי השתדלויות רבות שוחררו והמשיכו דרכם באותה אונייה, בשינוי שמה ודגלה, והגיעו לארץ בספטמבר 1948, בתום הפלגה קשה רצופה בעיות של מחסור בדלק, מים ומזון, אך שופעת רוח טובה. רבות שמע בימי המסע הארוכים על הארץ, בייחוד מפי חברו אריה קסלמן ז"ל (אשר נפל אף הוא במלחמת-העצמאות), הארצישראלי היחידי באונייה, אולם המציאות בארץ עלתה על כל השערותיו. כמוקסם התהלך על אדמת ארץ האבות. "מי שנע בארץ הקטנה הזאת מרגיש כאילו הגיע לצירו של העולם, לגרעינו של המוסר, של האתיקה, של הדת" – כתב באחד ממכתביו. הוא התפעל מאוד מהנוער הישראלי: "כשיורקים לו בפנים, אינו אומר כי יורד גשם – ואוי לו ליורק" – כתב. יעקב החליט להשתקע בארץ והתנדב לחיל-האוויר הישראלי. בשירות חיל-האוויר נשלח לאיטליה ונפל בתאונת מטוס בקרבת רומא ביום כ"ט בכסלו תש"ט (31.12.1948). הניח אישה וילדה בארצות-הברית.
ביום ה' באדר תש"ט (6.3.1949) הועברה גופתו למדינת ישראל והובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)