אריה מלכין

יליד 1921, ניו יורק ארה"ב. הצטרפתי לשומר הצעיר בגיל 11 ומאד נמשכתי לרעיון הקיבוץ ולעליה ארצה. ביוני 1942 גויסתי לצבא ארה"ב ונשלחתי לחזית אירופה לאנגליה באוקטובר 1943 ושם המתנו לפלישה. ביום ה- 11 ביוני 1944 עברתי לנורמנדיה ביחידה שצורפה למחנה הראשון של צבא ארה"ב ועשיתי כל הדרך משם דרך פאריס, הגבול הבלגי ליאג', וורוויארס, אאכן, בון ועד קאסל. שם הייתי בבעת שהצבא הגרמני נכנע. חזרתי בנובמבר 1945 לארה"ב, השתחררתי מהצבא והתחלתי לתכנן עלייתי ארצה.

תוך כדי חקירת האפשרויות השונות, הגיעה שליחת השומר הצעיר לבית המשותף של בוגרי התנועה בברונקס, ניו יורק. היא ספרה שההגנה מחפשת מתנדבים מהתנועות החלוציות לשמש כמלחים על שתי אניות שהיא קנתה בקנדה ומכינה להפלגה בניו יורק. מתוכנו התנדבו למשימה מנחם פרץ (מוסקוביץ) ז"ל, זאב ראוף ז"ל, דב (סמילנסקי) זליגמן ז"ל, ומרדכי (בלוקמן) ברקן יבדל"א, וכותב שורות אלה. כל הנ"ל מקבוץ עליה ד' של תנועת השומר הצעיר בארה"ב. כמו כן התנדבו חברים מקבוץ ג' האמריקאי הנמצאים היום בקבוץ חצור, חברים מקבוץ ה' בקבוץ סאסא וחברים מתנועת הבונים שחלקם היו בקבוץ מעין ברוך ובקבוץ כפר בלום.

עד יום ההפלגה כל הבחורים עבדו בשתי האניות לפי הצורך. רק ביום ההפלגה חולקנו לשני צוותים. בלוקי, דב, זאב ואני עברנו לBeauharnois- ומנחם וחברים מקבוץ ג' עברו לאנייה Norsyd. אנשי הבונים חולקו גם הם לשתי האניות. נפרדנו ועלינו לסיפונים וב-2/4/46 החלה האודיסיאה שלנו. יצאנו לדרך ואנחנו היינו הצוות הראשון מזה 2000 שנה שהיה % 100 יהודי. חולקנו למשמרות ולעמדות, דב ובלוקי קבלו את המשמרת משעה 8 – 12, זאב ואנוכי משעה 12 – 4. שני הבונימניקים עבדו משעה 4 – 8. אנחנו היינו הספנים אך יתר החברה חולקו בדומה למשמרות בחדר המכונות. חבר קבוץ ג' היה הטבח ובסך הכול היינו כ- 16 איש ובנוסף היו כמה קצינים ושדר רדיו. רב החובל והקצין הראשון היו מלחים יהודים ותיקים עם ניסיון רב בצי הסוחר והם היו גם ידידי נפש. קצין המכונות היה יהודי אמריקני ממוצא רוסי בשם קולומייצוב. אני חושב שהשדר היה ישראלי אבל לא הייתי בטוח. רב החובל והקצין הראשון הצטרפו לנסיעה כי הם היו אנרכיסטים, ואם משימתנו הייתה לפעול נגד האימפריה הבריטית אז הם היו בעד. קולומייצב הצטרף כי זה היה המקצוע שלו ואם הוא קבל כסף ועל יד זה קצת וודקה – אז מה טוב. אנו היינו מתנדבים וכנראה משום כך לא קבלנו שום שכר (גם לא דרשנו לקבל).

לא היה לנו מזל עם מנועי האנייה או עם כל מיני אביזרים אחרים ומשהו תמיד היה מקולקל בחדר המכונות. פעם, צפנו בים יום שלם כשקולומייצב הזיע בתיקון המנוע. סוף כל סוף, שבועיים לאחר שהפלגנו מניו יורק הגענו ל- Ponta Delgada, הנמל הראשי של איי האזורים. בלינו כמה שבועות באי כשצוות המכונאים עובד בתיקונים שונים. אנחנו בסיפון גירדנו חלודה וצבענו באותו הזמן. שמחנו ליום שהפלגנו שוב לים הפתוח, אך לא עזבנו בידיים ריקות. מצאנו באי יהודי ליטאי אחד שהצליח להימלט מידי הנאצים והגיע לפינה הנידחת הזו. הוא התחנן שניקח אותו אתנו והתנדב לכל עבודה שיוטל עליו. עשינו עסק. (הוא עבד בטבחות והיה בסדר גמור.)

הגענו לגיברלטר לתדלוק. האנייה שלנו הייתה רשומה בפנמה, והנפנו דגל פנמה. לקברניט שלנו היה איזה סיפור מוכן מראש על מטרת ההפלגה שלנו במקרה הצורך. אולם הכול הלך חלק ולא שאלו שאלות. יצאנו את הנמל ופנינו לגנואה איטליה וה-Norsyd המשיך למרסייל. הספנים קבלו תפקידים מיוחדים למלא כשנכנסנו לנמלים או שיצאנו מהם. אני נקבעתי כהגאי ודב, בלוקי וזאב דאגו לחבלים. הפלגנו שבוע ימים כדי להגיע מגיברלטר לגנואה. אחרי שהגענו קבלנו חופש למספר שעות. הלכנו העירה וניסינו שוב להתרגל לקרקע יציבה מתחת לרגלינו. לפתע ראינו במורד הרחוב שתהלוכה מתקרבת. הצועדים הניפו דגלי כחול לבן ושרו שירי לכת עבריים. אלה היו צעירים שפעילי עלייה ב' אספו מאיי השואה במזרח אירופה. הם צעדו עד לבית גדול שנרכש על ידי ההגנה ושם שהו הפליטים עד עלייתם ארצה באחת האניות של ההגנה.

נגשנו אל הקבוצה ושוחחנו עם הצעירים ביידיש. כמוסכם מראש ספרנו להם שאנחנו מלחים אמריקאים אך לא ידענו שום דבר על פלסטינה. בילינו אתם קצת ואז נפרדנו ואיחלנו להם הצלחה וחזרנו לאנייה. למחרת בבוקר ניתקנו מהרציף ויצאנו מהנמל הסואן לנמל אחר צפונית מגנואה, סבונה (Savona). בסבונה הפלי"מניקים והאיטלקים הכינו את האנייה להסעת נוסעים, וכשהעבודה נגמרה הפלגנו שוב פעם לרציף קטן כמה קמ. צפונה משם. זה היה קשה מאד להתקרב לרציף והתחלנו להעלות את הנוסעים באיחור, קצת לפנות בוקר. בבוקר הופיעו שוטרים שרצו להחרים את האנייה אך הם שוכנעו לתת ליתר הנוסעים לעלות. השוטרים הסכימו וכל הפליטים שעמדו על החוף (כ- 50 איש ואישה) עלו לאנייה. באותו הרגע ניתקנו את החבלים וברחנו לים הפתוח. השוטרים עמדו על החוף וצעקו שנעצור ונחזור אך אנו המשכנו בדרכנו ובזה התחלנו את משאינו לעבר פלסטינה.

הצפיפות באנייה הייתה איומה ותנאי החיים היו מאד קשים האוויר בבטן האנייה ממש הסריח, המים היו בצמצום והאוכל והתנאים הסניטרים היו גרועים. כל היהודים האלה שידעו רק סבל במשך שנים באירופה היו צריכים להמשיך לסבול עוד קצת עד שיגיעו ליעד הנכסף. לנו, המלחים, לא היה מקום בבטן האנייה ופרשנו את השמיכות שלנו על גשר הפיקוד וישנו שם על הסיפון תחת כיפת השמים. בין הנוסעים הייתה קבוצה קטנה של פרטיזנים יהודים, שלחמו נגד הגרמנים ביערות רוסיה. אלה שמרו על המוראל של יתר הנוסעים והם גם עשו כל עבודה שהייתה נחוצה. הם חילקו אוכל ומים וניקו את הכלים. הם שרו הרבה והתלוצצו ושמרו על אווירה מרוממת ככל האפשר, למרות הקשיים.

הגענו די קרובים לחוף פלסטינה ועדיין לא היה כל סימן של האנגלים. אך באותו ערב טס מעלינו מטוס ועשה כמה הקפות מעל הראש ואז חזר לחוף. ידענו שהראדאר גילה אותנו ואכן למחרת בבוקר ראינו שאנו מוקפים בשלוש משחתות בריטיות! לא היה לנו כל נשק כמובן, וקבלנו פקודה ממטה ההגנה לא להתנגד לאנגלים כי באותו עת העולים המגיעים נכלאו במחנה עתלית דרומית מחיפה. משחתת אחת נקשר אלינו והנחתים האנגלים התכוננו להשתלט על האנייה שלנו. בינתיים אנשי הפלי"ם נעלמו מעינינו ואנו התערבנו בין המוני העולים. מישהו עלה לתורן והחליף דגל פנמה בדגל כחול לבן וכשזה הופיע כל העולים פרצו בשירת "התקווה". השירה הייתה מחשמלת והתקווה למולדת הייתה ממשית מאד. כולם נאחזו במין הרגשת התעלות והייתה התרגשות מרובה. זה היה רגע בלתי נשכח.

הנחתים המתינו לסוף השיר ואז עלו לסיפון בדממה. נגררנו לרציף והורידו אותנו ישר לאוטובוסים שהמתינו לנו שם. התברר לנו אחר כך שזה היה ממש ביום "השבת השחורה", בסוף יוני 1946. ובכן – הגענו ארצה ואתנו הגיעו 1230 עולים, פליטי השואה. בחודשים הראשונים הם לא עשו הכרה עם הארץ אלא רק עם מחנה עתלית. גם אנחנו המלחים בילינו מספר שבועות באוהלים במחנה ובצריפי העץ עד ששוחררנו בדרך לא דרך על ידי ההגנה. שמנו לב שאף פלי"מניק לא הגיע למחנה אתנו ולא יכולנו לפענח מה היה בגורלם. זה התברר לנו במשך השנים שהם הכינו לעצמם סליק בבטן האנייה בעוד מועד. המפקד שלנו, ברצ'יק יצא לאוטובוסים והתחלף בנהיגה של האוטובוס עד השער. בשער הנהג הרשמי חזר למקומו וברצ'יק טפס טרמפ הביתה לקיבוצו, רמת השופט. כאמור, אנחנו בילינו כשלשה שבועות בעתלית ואז הגענו לקיבוץ משמר העמק, בו התרכז גרעין הקיבוץ.

הצטרפנו בהמשך לגרעין ישראלי וביחד עלינו לסביבת עין דור ב- 1947. ב- 15/6/48, כחודש אחרי הכרזת מדינת ישראל עלינו אנחנו על הקרקע מול הר תבור. דב זליגמן ז"ל נורה מהמארב בינואר 1948 ומת מפצעיו. זאב ומנחם חיו כאן ונפטרו בשיבה טובה. בלוקי וכותב שורות אלה עדיין גרים כאן. הקמתי משפחה וכיום יש לאשתי ורדה ולי 3 ילדים ו- 13 נכדים. עבדתי בחקלאות כל השנים עד יציאתי לגמלאות בגיל 71. הייתי מראשוני מגדלי הכותנה בעמק ובהמשך מנהל מנפטת העמק, נציג המגדלים במועצת הכותנה וכן ממיין כותנה מוסמך על ידי משרד החקלאות האמריקני. זכיתי לקבל פרס סם המבורג על מפעל החיים שלי ותרומתי לענף הכותנה בארץ. בשנים האחרונות נעשיתי יותר פעיל בענייני פלי"ם – מח"ל ותרגמתי את הספר "השערים פתוחים" לאנגלית. עכשיו אפשר למצוא אותו גם בעברית וגם באנגלית באתר האינטרנט של הפלי"ם: www.palyam.org. כמו כן אני מרצה לתיירים ואחרים בעברית ובאנגלית על תקופת עליה ב' (סוף מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה, 1945-48).
אין כיום יותר מדי מח"לניקים בארץ לדאבוני היכולים לתאר תקופה זו מניסיונם האישי.

סופר: אריה מלכין