בחג חנוכה 1947 בליתי בחגיגה שנערכה בעיקר לסטודנטים ישראלים (בתוספת חברים אמריקאים) מטעם הארגון של הסטודנטים במשרדי הסוכנות היהודית במנהטן.
בינתיים, בערב הממושך ההוא, נקראו רוב האורחים, אחד אחד, לחדר סמוך, שם ישבו 3 גברים, זקנים למדי (גילאי 30 פלוס) וראיינו את הנכנסים. אחד מהם היה גד פרומקין, בנו של אחד השופטים הידועים בירושלים.
לאחר שבועות אחדים נמצאתי בחווה ה"בונים" בפוקייפסי". זאת הייתה הכשרה לקראת עליהם ארצה. בחדרי היו עוד שלוש בנות (לא מח"ל) והיו בקורס עוד תריסר בחורים. הקורס התקיים להכשרה טכנאים ומפעילים לראדר. באותו זמן עוד לא היה ראדר בישראל, ואנחנו היינו אמורים להיות הראשונים לטיפול בזה שהיה אמור להישלח יחד אתנו. הקורס היה מעניין למדי,ניהל והדריך אותו אמריקאי נחמד בשם נחמן, כנראה שהיה ותיק הצבא האמריקאי במלחמת עולם שנייה.
כסיום הקורס חזרנו לניו-יורק להתכונן באופן אישי לחזרה ארצה. עלי לציין את החייטים והסנדלרים היהודים המסורים שתפרו לכולנו מדי הקי מתאימים (חצאיות לבנות), כובעים ונעליים.
היינו כבר מוכנים להפליג על ה"מארין קארפ" לאזור המלחמה שלנו, זאת הייתה אוניה של הצבא האמריקאי ששונתה לאוניה נוסעים כשנתיים קודם לכן, והמסלול הקבוע היה ניו יורק-בירות-חיפה-אלכסנדריה וחזור חלילה דרך האטלנטית והים התיכון.
לקרואת הפרידה עמדו על המזח בניו יורק אלפי יהודים והתזמורת גדולה וטונות של פרחים שנזרקו עלינו במזל לקראת מלחמתנו הקדושה. ההפלגה הייתה אמורה להמשך 14 ימים. בכל העולם כבר ידעו על האירוע הגדול.
האוניה הייתה מלאה נשק שהבריחו, והראדר נשלח על שמי, משום מה. ההפלגה הייתה נעימה, בלויי נפלא. ביום בהיר אחד כולנו התאספנו מסביב לטרנזיסטור היחידי שהיה על האוניה והקשבנו להכרזה העצמאות של מדינת ישראל מתל-אביב, שמחתנו הייתה עצומה.
פתאום קבלתי התקפה איומה של אדמת. במהירות רבה ובהיחבא ואף אחד לא הורש לבקר אותי. בחדר לידי הייתה אישה מטורפת שצרחה על הלילה. לא היה לי מושג מה קורה למעלה. כאשר האוניה התקרבה לחיפה, בא רופא האוניה לבקר אותי. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר במקום עד אשר האוניה תעזוב את נמל חיפה בדרכה חזרה, אחרת ישימו את כל האוניה בקרנטינה וכולם יהיו בצרות בגללי. התעקשתי לרדת, גם מפני שאבי ימתין לי בנמל. הגוי המנוול הזה הסביר לי שתל-אביב בוערת, מלחמתנו אבודה, ואין לי יותר מה לעשות שם. אז התחילה המלחמה שפרטית שלי.
חברתי שהפליגה יחד אתי נכנסה עמדה רחוק מכל האפשר וסיפרה לי את הסיפור העצוב ביותר שאי פעם שמעתי. אמש עגנו בבירות, ועלו לסיפון חיילים לבנונים רבים, בליווי הקונסול האמריקאי. הם מצאו את כל הנשק והחרימו אותו, מלבד חלק שהספיקו החברה לזרוק לים, גם הראדר היחיד והיקר שלי נלקח ללבנון. הם לקחו בשבי את כל הגברים מלבד שנים, האחד בן 80 והשני בן 8! השבויים העבירו לנו את כל הכסף, שעונים ועוד כדי שנעביר אותם למשפחות וההפלגה נמשכה.
כאשר הגענו לחיפה, החליטו כל הנוסעות להישאר על האוניה בשביתה עד אשר יגיע הפלמ"ח לקחת בשבי את כל הלבנונים שעלו בבירות. רק 3 נושעים הורדו בחשאי לתוך סירה, כדי להגיע למזח: אותי, את האישה מטורפת ואת האיש בן ה-80. החלק המפליא ביותר היה שנמל כולו היה רק, כי החייל הבריטי האחרון עזב לפני בואנו. ישראל עדיין לא לקחה את הנמל. התנחלו בכל הארץ קרבות אימים הדרך בין תל-אביב לחיפה הייתה מנותקת.
אך פתאום הרגיע מר אליהו דובקין, כדי למצוא אותי ולברר מה קרה לראדר "שלנו". מר דובקין היה יו"ר הסוכנות היהודית והכיר היטב את אבי. לאחר זמן אבי בכל זאת הופיע – הפתעה ושמחה. מצאנו מלון קטן בקרבת הנמל כדי להמתין לחברתי, אחת השובתות, שתרד יחד עם החפצים שלי ושלנו. בין כה וכה לא ידענו איך נשוב לתל-אביב ולפתח-תקוה. למחרת הנשים השובתות החליטו לרדת כי התברר שהפלמ"ח לא יגיע. הפלמ"חניקים לחמו הרחק מחיפה ואיבדו אנשים רבים. הן וויתרו על העניין וירדו עם כל החפצים לפני שהאוניה הפליגה לדרכה. פגשתי את חברתי ושלושתנו הגענו לפתח-תקוה, לבית הורי, בדרך עיקופה.
תוך יומיים נשלחה חברתי לבסיס חיל האוויר ברמת דוד ואני נשארתי להחלים. אחר כך הצטרפתי ל-3 חברותי מקורס הראדר והציבו אותנו במלו פנורמה הישן להצטרף לחיילות חדשות לעבור שנית קורס ראדר.
שישה שבועות מאוחר יותר הועברנו למרתפים ענקיים שכללו ציוד שנעזבו ע"י הבריטים. מחצית השטח העצום התחלק בינינו ולבין חיל הים. צורפו את הבנות לחיל הנשים "חן" בוילות מרוקנות של ערבים עשירים שהסתלקו. שהייתי בסטלה מאריס כשנה, ואח"כ הועברתי למקומות נוספים. השתחררתי ב- 1949 בעקרון, והייתי במלווים" עד 1952. כרטיסי חזור הוצעו לכל המח"לניקים, אך אני סירבתי לקבל על מנת להישאר כאן, כמו רבים אחרים.