ג'ורג' גסמן

המדינה שבדרך
רועי כספי, צילום: גל פורנברג
יומיים לאחר שנחת בישראל הוביל החייל ג'ורג' גסמן על גבו מרגמה ומזון לירושלים הנצורה. הוא ידע רק חמש מלים בעברית. ביום השלישי לפריצת ציר בלבנון טיפל רס"ן רועי נהרי גם בחילוץ נפגעים תחת אש. הוא הסתמך על הידע שלו כחובש מד"א. מדרך בורמה ועד למלחמת לבנון השנייה, הפורצים של חיל ההנדסה הקרבית ממשיכים להוביל בראש השיירה
שיירת בורמה. 10 ביוני 1948.

דרך בורמה שנפרצה ביוני 1948, היתה הרבה מעבר לציר דרכים נועז לירושלים הנצורה. היא סימלה את הסיכוי לקיום מדינה יהודית, אם לא בדרך המוכרת אז בדרך חלופית וחדשה. שני לוחמי הפלמ"ח אביזוהר נחשון וג'ורג' גסמן, האחד יליד הארץ והשני יליד צרפת, שזרו את גורלם בדרך בורמה אחוזי תהיות וידיים בדרכים הלא ידועות אל מדינת ישראל.
דרכים אלה, בהן פסענו ובהן אנו עתידים לפסוע, שמורות למי שמעז – ללוחם פורץ הדרכים שמוכן לסכן את חייו עבור המדינה או עבור החיילים שהולכים אחריו. ששים שנה מלאו לפריצת דרך בורמה והערכים של פורצי הדרך הראשונים ממשיכים לפעם בקרב חיילי ההנדסה הקרבית.

מלחמה על הצירים
10 באוגוסט 2006. בשמי מלכיה בלבנון הכוכבים הנופלים ניתכים אל הלילה כמו גיצים ממכונת ירייה. מקלות תאורה בוהקים מונחים על הקרקע סביב מפות העזר. מפקד פלוגה א' בגדוד להב רס"ן רועי נהרי סורק את המפה. עיניו מביטות כחרכי ירי ותרות אחר נתיבים אפשריים לתנועה; על הפלוגה שלו לפרוץ ציר מתורמוס מלכיה לשקיף א–נימל – אל קו העמדות של חטיבה 7. הציר שהוטל עליו לפרוץ נועד להיות קו התקדמות קרבית ועורק אספקה ולוגיסטיקה לעמדות טנקים. זאת בתוואי קרקע בלתי נוח לתנועה יבשתית; ואדיות, נחלים, הרים, טרשים ומכשולים מלאכותיים כמו בונקרים תת קרקעיים ושדות מוקשים זרועים באדמה.
"זוהי מלחמה על הצירים", מסביר רס"ן נהרי. "במלחמה אתה צריך למצוא את הנתיב הכי טוב. נתיב שהקרקע יחסית מתונה ולא תלולה, עם מעט אוביקטים שיכולים להפריע לתנועה. על הנתיב להיות נסתר מהאויב, שלא יהיו בו מכשולים או מוקשים. יש עלינו אחריות גדולה מאוד, מערכה שלמה תלויה בציר הזה".
אורך הציר שתכנן היה כ–15 ק"מ. למטייל מציע השביל נוף מרשים של נחלים והרים. אך עבור ציר שצריך להעביר דרכו דחפורים, טנקים, משאיות אספקה וחיילים צריך נוף קצת יותר נוח. "ציר לוגיסטי של אספקה מצריך שהקרקע תהיה נוחה הרבה יותר", מסביר רס"ן נהרי היום מ"פ ביהל"ם.

קרב על הדרך
23במאי 1948. פחות משבועיים מהכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח וירושלים עודנה במצור כבד, שהחל למחרת החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל. המעבר של היישוב היהודי מהגנה פסיבית להגנה אקטיבית במסגרת מבצע נחשון נותן אותותיו; רוב המעוזים הערביים מכיוון לטרון לירושלים נכבשו בידי חטיבת הראל והחטיבות החדשות (גבעתי, אלכסנדרוני, כרמלי). אך לטרון, המעוז המרכזי החולש על דרך תל אביב–ירושלים, נמצא עדיין בשליטת הליגיון הירדני כחוסם לעורק החיים לבירה. עם תחילת מלחמת העצמאות פוצץ הליגיון הערבי את תחנת השאיבה בלטרון וירושלים נותרה ללא אספקת מים סדירה. כמה פעמים ניסו הכוחות הישראליים לכבוש את לטרון, אך ללא כל הצלחה. "זאת היתה לחימה עיקשת על גזרה של ארבעה מטר רוחב", כתב יצחק רבין, אז מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח, ובדבריו התכוון לכביש תל אביב–ירושלים.
למפקדים, לחיילים ולאזרחים כבר היה ברור – זהו קרב על הדרך. לפיכך היה כורח למצוא דרך חלופית שתעקוף את לטרון. הראשון למצוא את המעקף – לימים "דרך בורמה" – היה אריה טפר, בן קיבוץ יגור וסייר מהגדוד הרביעי, גדוד הפורצים של חטיבת הראל. ב–23 במאי ירד טפר מקריית ענבים לכיוון השפלה. "על אחריותו", אמרו בפלמ"ח. הוא ירד בכביש הראשי עד כפר סאריס, משם בדרך עפר אל בית מחסיר, שם חצה את הכביש המוליך, טיפס מערבה לרכס בית סוסין והמשיך לעבר חולדה.
סא"ל (מיל') אביזוהר נחשון, 79, היה אחד מהלוחמים של הגדוד הרביעי. הוא יליד הארץ שהתגייס לפלמ"ח בעלומיו, כשעוד לא מלאו לו 18 שנים. "הכוח המגויס הראשון היה רובו ככולו ילידי הארץ. היה כאן נוער חדור הכרה שפה הולכת להיבנות מדינה יהודית. משחר נעורינו חיינו בהרגשה זו. המצור גרם לחרדה וגורל המדינה עמד בסימן שאלה. ירושלים היא הלב ובלעדיה היינו חסרי זהות".
הוא זוכר בהתרגשות את גילוי הדרך. "אחרי שטפר הגיע לחולדה רצו לבדוק האם גם ג'יפ יכול לעבור בנתיב חולדה–שער הגיא. קצין המבצעים אליהו סלע, המכונה 'רעננה', לקח ג'יפ ואמר: 'אני צריך איתי נהג טוב, קשר וסייר'. הסייר שלו היה נתן הראל, הנהג אברהם חן מקיבוץ עין חרוד והקשר ייסר רותם". הדרך ההררית היתה מסולעת ומפותלת, אך הארבעה חזרו עם בשורה: יש מעבר.

חירוף הנפש
12באוגוסט 2006. הסיכון להיות לוחם הנדסה הוא גדול ביותר; לוחמי ההנדסה נמצאים בראש השיירה. "אין אף אחד מלפנים והחיפוי מאחורייך", מסביר רס"ן נהרי. "בכל מקום שכוח צבאי הולך לדרוך עליו, אנחנו צריכים לדרוך בו קודם. רק אחרי שהמעבר פתוח ונקי מכול מכשול שיכול לסכן את הכוח, אפשר להעביר חיפוי לקו הקדמי".
הציר שבחר רס"ן נהרי נפרץ במשך שלושה ימים. "בכל נקודה שעצרנו בנינו מערכי הגנה מירי כוחות אויב ועמדות לר"קמים לצמ"ה ולחיילים". ראשון עובר הפומה, כלי שמטרתו להבחין במכשולים ולסמן את תוואי הדרך. אם מתגלים מכשולים החיילים שבפומה יטפלו בהם. מאחור נוסעים הדחפורים ליישר את הדרך עבור הכוחות. לאחר שלושה לילות של פתיחת הציר, בהם הגיעו הטנקים ליעדם בבטחה, הוסב הציר לקו לוגיסטי; לאספקה ומעבר לעמדות הקרביות בשקיף א–נימל.
בבוקר שבת, לאחר לילה נוסף של התקדמות ופתיחת הציר חנתה השיירה בנקודת עצירה בכפר עינתא. הגדוד של נהרי פתח תאג"ד לקליטת פצועים של חטיבת גולני. מיד בתחילת הטיפול הרפואי פגע טיל במקום והצוות הרפואי נפגע.
רס"ן נהרי וחייליו רצו במהירות לעמדה המטווחת. הוא טיפל תחת אש בפצועים בהסתמך על ידע שרכש כחובש בנעוריו כמתנדב מד"א. "הייתי היחיד בעל ידע של חובש שיוכל לטפל באנשים. לא חשבתי פעמיים ועשיתי הכול בשביל שיישארו בחיים", הוא מספר. הצוות טיפל בפצועים, עד שהגיע מסוק שהוביל אותם לבית חולים. איש לא נהרג.
לאחר המלחמה קיבל רס"ן נהרי צל"ש רמטכ"ל בשל פעילותו בחילוץ הפצועים ובשל הובלת קרב ההתקדמות בפתיחת הציר. "פתיחת הציר היתה חיונית מאוד לכוחותינו ולהמשך הלחימה מול פני האויב", נכתב בנימוקי הוועדה המטכ"לית לעיטורים ולצל"שים. הוועדה מצאה כי הוא הראה במעשיו רוח לחימה, יוזמה, מנהיגות ואומץ לב.

בזכות הנערים
28–29במאי1948. לגדוד הרביעי של הפורצים מגיעה תגבורת משמעותית של כ–250 לוחמים, בהם אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וגח"ל (מגויסי חוץ לארץ).
אחד מהם הוא ג'ורג' גסמן, 77, יליד צרפת. הוא הגיע לארץ ב–22 במאי 1948 מפריס, בן 16 וחצי בלבד וכבר התנדב לפלמ"ח, לגדוד הרביעי של הפורצים. "למחרת, ב–23 במאי קיבלנו נשק בכפר יונה ונסענו לחולדה", הוא אומר במבטא צרפתי שלא נעלם. יומיים לאחר שהגיע לארץ כבר קיבל נשק ויצא להילחם על מדינה שעד עכשיו היתה כשמועה עבורו. "מהיום השני הלכנו ברגל לכיוון שער הגיא. כל הלילה הלכנו ברגל. יצאנו עוד שהיה קצת בהיר וחיכינו לחושך".
המטרה היתה להעביר 250 איש מחולדה לקריית ענבים, לבסיס של כל הגזרה, שם ישב הגדוד הרביעי של הראל ומפקדיה הבכירים. על קבוצת המתנדבים פיקדה גילה בן עקיבא, בלונדינית יפת תואר שנהרגה שנים אחר כך בפטרה. "היא היתה המפקדת שלנו מחולדה, והובילה אותנו לקריית ענבים. היא היתה אישה חזקה, קשוחה כזו. כשעברנו בדרך חולדה לקריית ענבים התברר שאנחנו היינו הראשונים שאי פעם עברו שם. היו הרים ועמקים וסלעים שקשה לעבור דרכם. צעדנו עם פצצת מרגמה 81 מ"מ בתיק גב שהכיל גם את חפצינו הפרטיים, כי הרי בית לא היה לנו. הדרך היתה קשה ולא נוחה לתנועה. אנחנו הראשונים שפרצו אותה. היינו כמעט 30 צרפתים ולא ידענו מילה בעברית. רק למדנו מה זה 'קדימה', 'אחורה', 'שמאלה' 'ימינה' ו'אש'.
"כשהגענו לקריית ענבים ראינו את יצחק רבין, דויד אלעזר ויגאל אלון. כשרבין ראה אותנו הוא לא האמין. הוא היה נראה חזק ויציב, אך סינן בקול מיואש לאחד המפקדים 'הבאתם לי נערים'".
עבור הגדוד הרביעי היתה התגבורת נס של ממש. סא"ל (מיל') נחשון: "התגבורות היו הצלה, כי היינו גדוד שסבל אבידות רבות. יצחק רבין אמר בסוף המלחמה שבזכות הנערים האלה ניצחנו את המלחמה".
מקרית ענבים המשיכה השיירה לירושלים. "על גבינו נשאנו אספקה של חלב וסוכר לתינוקות בירושלים", נזכר גסמן.

הקרקע היא האויב
בשנים של טרום מלחמת לבנון השנייה, שנות הבט"ש, תיפקד חיל ההנדסה הקרבית לרוב בפעילויות רגליות והגנתיות על ישובים ושימש כחיל חי"ר לכל דבר. גדודי ההנדסה היו פרוסים בשטחים, תפסו קווים ביצעו מארבים, מעצרים ופטרולים.
עקב התעסוקה המבצעית נדחקו אל השוליים הפעילויות היעודיות של ההנדסה אם כי בתחום הצמ"ה נעשתה עבודה ניכרת. לצד הבט"ש ערך החיל תרגולי כשירויות של האלמנטים הייעודיים; התגברות על מכשולים טבעיים או מלאכותיים – חבלה ומיקוש, תמרון, פתיחת צירים וצמ"ה.
שניים מהמפקדים שבלטו בהובלת המעבר מעולם הבט"ש לעולם המלחמה הם אל"מ אושרי לוגסי, אז מג"ד המחץ והיום מפקד הנדסה פיקוד צפון וכן רס"ן נהרי. "המעבר בתודעה לא היה קשה" אומר נהרי, "לכל אורך תקופת הבט"ש התאמנו והכשרנו את היכולות שלנו כך שהגענו למלחמה מוכנים.
"היינו בחרמון כשהחלה המלחמה וכשמתחילה המלחמה, אתה מתחיל להתנהג כמו הנדסה, שזה אומר שמעכשיו תפקידך לדאוג שכל הזמן הדרך תהיה פנויה למי שירצה לעבור לא משנה איפה. מטרתו של לוחם ההנדסה היא לאפשר לאחרים לעמוד במשימתם. אם אנחנו לא נעמוד במשימה שלנו, אף אחד לא יעמוד במשימתו. ברגע שאני הפכתי להיות איש הנדסה, וקיבלתי משימה הנדסית אני צריך שלוחם החי"ר והשריון ידאגו לאויב. בנוסף לאויב האנושי האויב הכי גדול של לוחם ההנדסה הוא הקרקע".
אחת המשימות הראשונות של פלוגה א', גדוד להב היתה לפתוח סמוך לגבול ציר חילוץ לטנק, שעלה על בור ייקוש והתפוצץ. מ"מ המחלקה פינה את כל המוקשים סביב הטנק, עם צוות פלסים ופומות בכמה שעות.
בלב ליבה של המלחמה היה על פלוגה א' לפתוח מעבר לגדוד חרב בתוך שדה מוקשים בן שלושים שנה. הם נכנסו אל תוך שדה המוקשים, ביצעו סריקה, עם הפלסים ובידיים חשופות פינו את הדרך מהמוקשים ופתחו ציר תנועה לגדוד חרב. אחרי כמה ימים הרחיבו את הציר לכשמונה מטרים לצורך מעבר שריון.

המסלול התלול
29במאי1948. בזמן ששיירת הגדוד הרביעי של חטיבת הראל בתגבורת הנערים עלתה לירושלים, המצב בעיר הנצורה החמיר. תושביה חיו תחת אש ארטילרית של תותחנים ומרגמות. המזון אזל והמים כמעט ותמו.
עם שחר החליט מפקד החטיבה הצעירה, חטיבה 7, אלוף (מיל') שלמה שמיר לבדוק את הציר החדש. בתום הסיור העביר המח"ט את מסקנותיו מהדרך לפיקוד העליון. "סיירתי את דרך המעבר הזמנית ונוכחתי לדעת שדרך זו בגלל מבנה הטופוגרפי והיותה על רכס גלוי לא תצלח כדרך קבע. יצאתי לסיור כחצי ק"מ דרומה וקבעתי את הנתיב שיש להתקין בו את הדרך. לקחתי על עצמי את האחריות ההנדסית וסימנתי אישית את המסלול במאות המטרים התלולים ביותר".
עם העברת הדיווח לפיקוד העליון החליט שמיר להפעיל את מחלקת ההנדסה לשיפור התוואי החדש.

אחריות ראשונה
האופי המיוחד של חיל ההנדסה הקרבית המונה פלסים, לוחמי חי"ר ומפעילי רק"מ הפומה הביא לכך שפעילות החיל במלחמת לבנון השנייה היתה המגוונת ביותר. "הוא עמד בכל אחת ממשימות מרחבי הלחימה", אומר רע"ן התגוננות בענף ביצורים סא"ל מרט מעיין. "החל בפריסת גדוד האב"כ ינשוף באזור מפרץ חיפה למרחב העורף דרך מרחבי התמרון בפתיחת הצירים ובמתן מעברים וגם במרחב העומק כחיל לוחם.
"הפלס ראשון בכל מקום, הוא פורץ דרך. דבר זה מחייב אותו להיות בעל יכולת לחימה מגוונת ולשלוט בכמה תחומים בו זמנית; גם בנושאי חבלה, גם בפתיחת צירים, במכשולים ובפיצוץ מוקשים. בנוסף עליו להגן על עצמו כקו ראשון מול אש אויב. כמו כן הוא צריך לדעת לנהוג בפומה ולהשתמש במגלה מוקשים (מגמ"ק). כמובן שיש פק"ליסטים, אך לכולם יש הכשרה בסיסית של כל הרבדים בחיל ההנדסה".
המשימות ההנדסיות התפרסו בכל מרחבי הלחימה בלבנון כשעיקר תשומת הלב הוא על פתיחת ציר, נתיב תנועה מוגדר בעל שוליים שמאפשר תנועה בטור. ארבעה צירים חדשים נפרצו על ידי כוחות חיל ההנדסה, דרכם עבר סד"כ של כארבע חטיבות. "לפעמים בוחרים לעלות על צירים קיימים ולפעמים בוחרים לפתוח צירים חדשים. הכול תלוי במרקם הקרקע, במכשול ובמשימה", מסביר אל"מ לוגסי. "הכוחות נמנעו מלנסוע על הצירים הקיימים בשל חשש מפני מכשולים שחיזבאללה הניח על הצירים ועל הצמתים המרכזיים. לכן החלטנו שאנחנו נעים בתוואים חדשים דרך הוואדיות ובשלוחות".
מהו הערך המוביל את האדם שתמיד ראשון?
רס"ן נהרי: "ערך האחריות. בתור חיל שמטרתו לפתוח דרכים לאחרים, עליך להבטיח שהדרכים תהיינה הבטוחות ביותר למעבר. אם זה בשדה מוקשים, או בצליחת תעלה, או אפילו חבלה. סומכים עלינו. כך שאם אנחנו לא נעמוד במשימתנו, אף אחד לא יעמוד במשימתו".

ויהי מה
7–10ביוני 1948. עם מציאת התוואי החדש הוחלט להקדיש את מירב המאמצים והמשאבים להכשרת הדרך ולאפשר מעבר לכלי רכב וביניהם משאיות אספקה. אלוף (מיל') שמיר מינה את עמנואל בר חיים, מוותיקי החוצבים בירושלים ואיש חיל ההנדסה, למפקד פעולות החציבה והפיצוץ לאורך ציר "דרך בורמה הנסללת".
בעדותו לאחר המלחמה כתב שמיר: "עם שחר (7.6.48) עמדנו בחולדה. במפקדה הוסבר לנו קצרות: עד יום חמישי (10.6.48) יש לגמור את הכביש. העבודה חשובה מאוד ובביצועה במועד הקבוע תלוי גורל המערכה על ירושלים וגורלם של מאות תושביה. עתה נודע לנו כי אין עניין של פיצוץ סלעים אחדים אלא יש להתוות ולפלס דרך לאורך מאות מטרים של סלעים ואת כל העבודה יש לבצע במשך שלושה ימים ושלושה לילות לכל היותר. כלים לעבודה ואנשי מקצוע חסרים, קווי הדרך אינם מסומנים, המשלטים אינם מוגנים כל דרכם, ועליך לגמור את המלאכה ויהי מה!".
במקביל לעבודות הסלילה החלו להוביל מזון ותחמושת לירושלים. מליל 8–9 ביוני הובלו שקי קמח במשאיות לאיזור בית סוסין. שם הועמסו המטענים על גבי פרדות וגמלים עד לקטע דרך תלול, שם חיכו להם מתנדבים מתל אביב שגויסו על ידי לוי אשכול, לשאת שקי מזון ונשק. 200 חברי "משמר העם", רובם בני חמישים ויותר, לקחו על גבם שק קמח במשקל 20 ק"ג. ראש אג"א אלוף יוסף אבידר בא לעודד את רוחם ואמר: "כל אחד מכם נושא על גבו יום נוסף של קיום למאה יהודים בירושלים".
אבטחת הפורצים של "דרך בורמה" היתה ללא פשרות. הצבא הפעיל אווירונים ותותחים לשיתוק מקורות האש שנורתה על פורצי הדרך. בנוסף נעשה מאמץ לכבוש משלטים לצידי הדרך. כל אלו העניקו לאנשי ההנדסה של דרך בורמה אפשרות לסיים את מלאכתם במועד. נהגי הדחפורים גילו תושייה ויוזמה תוך כדי עבודה בקצב מסחרר.
המשימה הושלמה בהצלחה: ב–10 ביוני 1948 היתה הדרך ראויה למעבר משאיות אספקה.

פריצה מהירה
9–10באוגוסט 2006. לאורך כל מלחמת לבנון השנייה פעל גדוד המחץ כגדוד אורגני. בשלהי המלחמה הוא נדרש לבצע את אחת המשימות המשמעותיות והקשות בלבנון; לפרוץ ציר מחרבת כסיף לוואדי א–סלוקי תחת ירי אש. הגדוד בפיקודו של אל"מ לוגסי הוביל 550 חיילים בהם חיילי הנדסה חי"ר ושריון בציר באורך 14 ק"מ, מהם תשעה ק"מ נפרצו כציר חדש דרך ואדיות, שלוחות ואדמות טרשים.
תכנון הפריצה כלל חיפוי והגנה במעטפת רחבה של טנקים, חי"ר, ארטילריה וסיוע אוויר. "בפועל לא הגיע סיוע לקרב הזה והחיזבאללה ירה עלינו מטחי טילים", משחזר אל"מ לוגסי. בעקבות זאת הוא החליט להשאיר חצי מהגדוד מאחור עם הסמג"ד והוא עצמו הצטרף לכוחות הקדמיים, לפרוץ את הדרך ללא מעטפת וכוחות חיפוי נוספים. "הובלתי את הכוחות מקדימה, והייתי עם הכלים הראשונים של הפלוגה הראשונה לצד מחלקת הסיור של הגדוד. היה חשוב להחדיר ביטחון בדחפורים האיטיים ולשלוט על הקרב מקדימה, תוך כדי שאני מנסה להפעיל את כוחות החי"ר והשריון שהיו באזור".
המשימה האישית של אל"מ לוגסי היתה קשה ביותר. הוא היה צריך לפקד על הגנת הכוח שהותקף, לתת הוראות לחיילי חי"ר ושריון ובה בעת לפקח על פריצת הציר לסלוקי. כאן שוב באה לידי ביטוי היכולת המגוונת של חיל ההנדסה.
על פי התכנונים פריצת הציר לסלוקי אמורה היתה לארוך יממה. בסופו של דבר הציר נפרץ תוך ארבע שעות וחצי בלבד. "זה היה אתגר משמעותי ועמדנו בו בכבוד", אומר אל"מ לוגסי, "זה היה קצב חסר תקדים במלחמה".

למען ירושלים

לוחמי גדוד הפורצים גילו, ומחלקת ההנדסה של חטיבת 7 סללה את דרך האספקה לירושלים הנצורה

"דרך בורמה", הוא כינוי לנתיב תנועה חלופי שנפרץ במלחמת העצמאות והוביל לירושלים הנצורה. הדרך עוברת מקיבוץ חולדה לירושלים ועוקפת את המוצבים הירדנים באיזור לטרון. נתיב הדרך: מזרח לכפר דיר מוחיסין (היום מושב בקוע), סמוך לכפרים בית ג'יז ובית סוסין (צפונית לקיבוץ הראל). הדרך עולה לרכס ממזרח לבית סוסין חוצה את כביש הרטוב, עולה מדרום לבית מחסיר (היום בית מאיר) ומתחברת לכביש לירושלים ליד כפר סאריס (היום המושבים שורש ושואבה).
לאחר גילוי הדרך על ידי חיילים של גדוד הפורצים הוטל על מחלקת ההנדסה של חטיבה 7 לפרוץ את הדרך. הם עשו זאת בסיוע מתנדבים אזרחים בעזרת עבודת כפיים ובעזרת מיטב הציוד ההנדסי שעמד אז לרשותם: דחפורים וקומפרסורים.