בתם היחידה של רוזה ודויד, נולדה בשנת 1929 במונטבידיאו, בירת אורוגוואי, בת למשפחה מתבוללת. היא רכשה השכלה תיכונית בבית-ספר כללי. אל התנועה הציונית הגיעה מתוך הכרה בגורלו של העם היהודי בגולה ועתידו בארץ. בהיותה כבת 17 הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני", תפסה בפשטות את עקרון ההגשמה החלוצית, יצאה לחווה חקלאית והסתגלה לחיי ההכשרה.
בפרוץ מלחמת-העצמאות, בחודש דצמבר 1947, עלתה לארץ שאליה שאפה אך רק חודשים מעטים זכתה לחיות בארץ. כבר בדרכה הראשונה לקבוצת ניצנים הנצורה, שאליה הצטרפה בבואה, טעמה את טעם ההתקפה מן הפרדס הסמוך על האוטובוס שנסע בכביש. דבורה הגיבה על כך בשקט ובביטחון. באו ימי ההתקפות הקשות והממושכות על המשק. דבורה קיימה את תפקידיה במסירות ובמרץ ולא מעטים שאבו עידוד מהתנהגותה המופתית.
לאחר שנבלמה התקדמות הטור המצרי ליד אשדוד, נותר קיבוץ ניצנים בעורפם. המצרים הבינו כי נקודה זו יכולה לשמש בסיס לפעילות כוחותינו בעורפם ולפיכך ריכזו כוח ניכר כדי לכובשה. ההתקפה המצרית הונחתה ביום 7.6.1948. מבעוד לילה הופגז המשק קשות ועם בוקר החלה הסתערות הרגלים, אך זו נבלמה באש המגינים. המצרים הגבירו את ההפגזה ואף הפעילו מטוסים שהפציצו את המשק וגרמו נזקים כבדים. בחסות חיפוי זה התקדמו כוחות רגלים ושריון מצריים והצליחו לחדור למשק ולהשתלט עליו.
ביום האחרון לחייה, כ"ט באייר תש"ח (7.6.1948), שעות מספר לפני נפילת ניצנים, הגיעה אל בונקר הפיקוד עם הסטן ביד דרך הפרדס המופגז, ומסרה: "הטנקים פרצו. העמדות הרוסות. רבים ההרוגים". היא ביטאה זאת ללא פחד, בחרדה לגורל המקום, וידעה כי הקיץ הקץ על חייה הצעירים. בשעה האחרונה לעמידת ניצנים נפגעה קשה, בהגישה עזרה לחבר פצוע, ומתה באותו לילה בשבי האויב, בבית-החולים המצרי במג'דל. דבורה הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בניצנים.
זכרה הועלה על דפי החוברת "ניצנים במצור ובמערכה".
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)